רק במרכז נגמרה המלחמה

"כל החיבור, העזרה, הסולידריות שהיתה לנו במהלך הלחימה ביולי נעלמה כלא היתה. בלי האזעקה היומית הקבועה בתל אביב זו לא באמת מלחמה". חן קרופניק, אמא מודאגת מיבנה, לא מסוגלת לחזור לשיגרה

חן קרופניק

24/08/2014


אני ואחינועם שוכבות מחובקות במיטה ומספרות זו לזו סיפורי נסיכות. אני אישית גמורה מעייפות אבל הילדה אסרטיבית ובכל פעם שנעצמות לי העיניים היא מעירה לי "אמא!!! עכשיו תורך".  עד כאן תיארתי ערב די שגרתי אצל אימהות לבנות ארבע. רק שהשעה שלו לפנות בוקר והסיבה שאנחנו ערות היא שהיתה אזעקת צבע אדום ולאחריה אחינועם מתקשה להירדם.

זה כבר יותר מחודש ככה, כשבכל פעם שיש אזעקה בלילה אנחנו נשארות ערות עד לפנות בוקר כי היא מפחדת שתהיה שוב אזעקה ונצטרך לרוץ שוב לממ"ד או שהיא לא מצליחה להבין למה יש בומים ואין אזעקות וכמה שאני מנסה להסביר לה שהנפילות הן מסביב ולא  אצלינו האמת היא שגם אותי זה מלחיץ.

אני מודה שזה קצת הפריע לי שילדה בת ארבע ישנה איתי. אני אוהבת את השקט שלי ואת הלבד שלי ואני אוהבת לישון לילה שלם. ופתאום יש לי ילדה שחזרה להיות קצת תינוקת וצריכה אותי בלילה לא רק שאשאר איתה ערב אלא שאחבק ואחזיק חזק. ואז קרה הנורא מכל ונהרג ילד. אחרי כל תמונות הזוועה על התינוקות והילדים שנהרגים בצד השני והביטחון שלנו יש את כיפת ברזל ואצלינו זה לא יכול לקרות זה קרה. וזה הדבר הכי נוראי שיכל לקרות לנו. גם החיילים שנהרגו זה נורא והכאב מפלח את הלב. אבל חיילים - לפחות אצלי בראש - זה תפקידם. לזה הם מתאמנים. ילד תמים שלא פגע בזבוב, מפלח את הלב בצורה אחרת. ולפתע אני לא בטוחה מי יותר רוצה לישון ביחד- אחינועם או היא.

צילום: רויטרס

אני גרה ביבנה. אנחנו אמנם בתוך הטווח של ארבעים קילומטר מעזה (כן, כן, אפילו אני הופתעתי) אבל במבצעים האחרונים לא היו לנו יותר מכמה אזעקות במהלך כל המבצע. ואז בא "צוק איתן" ושינה את הכל. מהרגע שהתחילו האזעקות , עוד לפני שהן התפשטו לכל שאר חלקי הארץ, אנחנו הורגלנו למציאות אחרת.

כבר ביום הראשון למבצע סגרו את הגנים והמעונות והשאירו אותי, בחום של יולי, עצמאית, בבית עם שני ילדים ותחת אש. אז  נכון שלא ספגנו כמו אשקלון אבל בהחלט לא "נהנינו" מאזעקה אחת ביום כמו איזור המרכז.

איך נראה יום שגרתי אצלנו? שמחה ששאלתם, ואשמח לספר:

גנים? אין

 חלק מהמעונות הפרטיים קיבלו אישור להפעיל את המעונות במתכונת חירום בתוך הממ"ד. אבל המעונות של התמ"ת (שבאחד מהם הבת שלי לומדת) נסגרו תחת הוראת פיקוד העורף במיידי. את הכסף שילמנו במלואו על יולי ואוגוסט. אפילו מסיבת סיום לא היתה לנו. באנו לקחת את המתנות ולהיפרד אחרי שלוש שנים במעון. כל הצילומים של מסיבות הסיום בגנים בפייסבוק העלו לי דמעות בעיניים. נכון, היא קטנה מדי בשביל לזכור אבל רציתי מסיבת סיום כמו של כולם. הקייטנות של העירייה אמנם פעלו באישור העירייה למרות הוראות פיקוד העורף, אבל התקיימו כל היום בממ"ד סגור. הבן שלי סירב ללכת, והבנתי אותו. אז נשארנו בבית. עכשיו לכו תחפשו מי יחזיר לכם את הכסף על הגן ועל הקייטנה...

לצאת החוצה? אי אפשר

 לפי הגדרת האזור שלנו יש לנו ביבנה דקה להגיע למקלט או להיכנס לממ"ד. 60 שניות זה לא הרבה זמן לקחת שני ילדים ולרוץ לחדר המוגן. אז רצוי להישאר בקרבת החדר המוגן. שזה אומר בתוך הבית. גן השעשועים רחוק מדי, ללכת לחברים זה קצת מלחיץ - להיכנס לאוטו ולנסוע - ואם כבר לצאת אז לנסוע מחוץ לטווח למקום בלי אזעקות. בגלל הקרבה של יבנה לאשדוד ולא רחוקה במיוחד מאשקלון, גם בלי אזעקות שמענו לא מעט פיצוצים והבית רעד המון. וכשירו על המרכז היירוטים היו מעלינו. כך שלשבת בחצר היה אפשרי אבל לא היה נחמד במיוחד. פעם אחת יצאנו להפריח בלון לבקש שהמלחמה תיגמר והחיילים שלנו יחזרו הביתה בשלום. הבלון נתפס בעץ והיה רעש והקטנה נכנסה בצרחות פנימה שיורים עלינו. הלב שלי נשבר באותו הרגע.

לנסוע לטייל? רחוק

בכל זאת חופש. היתי חייבת לאוורר אותם. אז החלטנו לנסוע לירושלים ולפתח תקווה ולמקומות רחוקים. בכל נסיעה עשיתי להם תרגול נסיעה מה לעשות במקרה של אזעקה כשאנחנו באוטו ובמקרה של אזעקה כשאנחנו בחוץ. בירושלים נסענו למתחם התחנה החדש. הבכור לא רצה לשחק שם כי אין להם מרחב מוגן.בפתח תקווה נפגשנו עם חברה בגן השעשועים. במקרה היתה שם אזעקה, יירוט ונפלו עלינו רסיסים. עד שסוף סוף הרשיתי להם לצאת לשחק בחוץ.  והכי עצוב זו העובדה שהם יודעים שעד שלא עוברים את תל אביב (הסימן זה קריית עתידים) אי אפשר לשים דיסק כי צריך לשמוע רדיו למקרה שיודיעו על אזעקה ונצטרך לעצור בצד ולצאת מהאוטו.

תגובת הילדים? חזרנו שנים אחורה

הבכור שלי בן 5 והקטנה שלי בת 4. ילדים גדולים ועצמאיים. היא מדברת יותר על המצב הוא רק מזכיר אותו במשחקים. משחקים במשפחה שהבית שלה נהרס בהפצצה. באמא שהבן שלה חייל והוא מת במלחמה. בירי של טילים אחד על השני. ובלילה, היא ישנה איתי צמוד במיטה והוא חזר להרטיב. נפגעי חרדה בני 5 ו-4

עבודה? הצחקתם אותי

אני אמא לשניים שעובדת מהבית ובחודשים יולי אוגוסט יש ירידה דראסטית בכמות העבודה ואני כבר מכינה את עצמי ואת הלקוחות שלי מראש לכך שעד ספטמבר אני בסוג של חופשה. אבל השנה אפילו חופשה לא היתה. כי גם כשהיו לי רגעים נדירים שלי לעצמי לא רציתי לעבוד. לא הצלחתי להתרכז עם כל מה שקורה. בלילה שתיתי קפה תחת מופע אור קולי מדהים אבל מפחיד בו בזמן. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על רעש הכטבמ"ים באוויר... (כלי טייס בלתי מאוישים). ומטוסים ומסוקים. ושני ילדים מפוחדים. כך שהכל נדחה והכל נפסק ואת מה שהרווחתי בחודש יולי היה מביך לכתוב בספרי החשבונות. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שאני עצמאית אז אין לי שום מעסיק שישלם לי על הימים האלה, שום פיצוי על אובדן העבודה ובשורה התחתונה- אין לי מושג מי יכסה את ההוצאות.

מעבר דירה? הצלחנו, כולל אזעקה

כן, באמצע כל זה עברנו דירה. ובמהלך המעבר עצמו הייהת אזעקת 'צבע אדום', שתפסה אותנו במדרגות עם ארגזים. אגב, הקבלן מיהר לכסות את עצמו ושלח מכתב שעל חודשים יולי אוגוסט לא נקבל פיצוי עקב העיכוב כי הרי יש לחימה והם עובדים פחות. חיכיתי שנה לדירה הזו. לא זכור לי שנלחמו פה שנה.

krupnik

חן קרופניק. צילום: אורלי רוזנבלט

ומה עכשיו? עוד שבוע וחצי אמורה להפתח שנת הלימודים. עוד לא ידוע אם אצלינו, ואם דרומה מאיתנו, היא תיפתח כסדרה. יש כאן סיכוי לאלפי ילדים שלא ילכו לגן בראשון לספטמבר כמו כולם, וגם כשילכו זה לא יהיה בלב שלהם או של הוריהם כי הגנים ובתי הספר לא ממוגנים מספיק. ובשאר חלקי הארץ כבר מתכננים ומתכוננים. חיים באופוריה אחרת. במרכז אנשים אומרים לעצמם שאילו רק טיפטופים לדרום והם רגילים. זה עצוב כ"כ שאני לא יודעת איפה להתחיל.

יבנה זה לא דרום. יבנה זה שפלה. יבנה זה 25 דקות מאיזור הנוחות שלכם. 25 דקות מבית הקפה ברוטשילד ופה כוס הקפה שלכם רועדת לכם ביד. ויכולה גם ליפול מהשולחן מההדף של הפיצוצים מסביב. 25 דקות דרומה מפה ואתם כבר באשקלון. ושם זו מציאות אחרת לגמרי. הרבה יותר קודרת מפה.

שאלו אותי למה אני כועסת על תושבי המרכז- אני אמורה לשמוח שלא יורים עליהם. למה אני עצבנית שמבקשים ממני להפיק יריד חזרה ללימודים במרכז. הרי אני לא אמורה 'לפתוח עין' על הילדים שכן חוזרים ללימודים. אני חייבת להסביר- אני לא כועסת על תושבי המרכז. אני מתוסכלת. כל החיבור, העזרה, הסולידריות שהתה לנו במהלך הלחימה ביולי נעלמה כלא היתה. אתמול נודע לנו שתושבי המושבים והקיבוצים שבגבול הרצועה ראו שאין ביטחון ואין שקט והמדינה לא דואגת להם ועזבו את ביתם על דעת עצמם. איפה ההתגייסות בשעה זו? נדמה שאנשים שכנעו את עצמם שבלי האזעקה היומית הקבועה בתל אביב זו לא באמת מלחמה. והרי על אשקלון יורים כל הזמן, אז מה חדש?

מה שחדש זה שזה הפך לשגרה. שגרה עצובה כואבת ומפחידה. שגרה שבה אני אפילו לא שמה לב להדי הפיצוצים מרוב שאני רגילה אליהם. שגרה בה אני חושבת פעמיים לפני כל יציאה מהבית או לפני שאני נכנסת למקלחת כדי שלא תתפוס אותי האזעקה. שגרה בה למרות שיש לי לפי פיקוד העורף 60 שניות להגיע למרחב מוגן, בפועל הנפילה או היירוט מגיעים הרבה קודם. שגרה בה כשאני שותה קפה במרפסת בשישי בערב ויש לי מופע אורקולי - אני ממשיכה לשתות את הקפה.

אז הנה רק הצעה לכם שם במרכז וצפונה- תעבדו עם עמוד הבית של YNET פתוח ותנסו, רק תנסו לעבוד. הצפצופים האלה, שמודיעים על כל אזעקה, הם מפריעים לכם? אפילו שיר שלם בגלגל"צ כבר אי אפשר לשמוע? מתסכל? מאוד. עכשיו תחליפו את הצפצופים באזעקות אמת ואת כל אחת מההפרעות בשירים בנפילה. זו המציאות שלנו, היא נמשכת גם כשאצלכם שקט. ובמציאות הזו- אני לא יכולה לעשות 'מיוט' ולהמשיך עם השקט שלי.