rkrispin - הבלוג של רונית קריספין

הגוף שלי, הוא שלי. גם אחרי שאמות.

קריאה דחופה לשרת הבריאות להתעשת...

רונית קריספין

18/06/2013


גילוי נאות: אני מחבבת את יעל גרמן. אישה מוכשרת, עבר מרשים כראשת העיר הרצליה, מייסדת מוסד חינוכי ואפילו מנהלת מפעל אלקטרוניקה (בלי שעשתה תואר "איכותי" בפיסיקה כמיה...שימי לב הקוראת פסברג...).

יעל קיבלה על עצמה את תפקיד שרת הבריאות, מה ששנים קודם חששו רבים לעשות.

בכל מוסד חינוכי מלמדים כבר מגיל הגן שהגוף שלנו, הוא שלנו. ואיפשהו בדרך למשרד הבריאות נפלה על כבוד השרה מחלת השיכחה...והנה היא מבקשת שאנחנו באופן אוטומטי נתרום את חלקי גופנו לממתיני השתלות. על פניו - יוזמה שאפשר היה לברך עליה, אבל הדרך... אוי הדרך...

נתחיל מזה, שאני בעד עידוד תרומת איברים. הלב שלי, כבד ככל שיהיה, יכול להציל אדם בצרה? מצוין - קח אותו. רוצה גם את הלבלב? קיבלת. אבל אני רוצה לתת אותו באופן פעיל ולא מתוך מצוקה בירוקרטית שאולי נפלה בה טעות.

לקראת סוף התואר השני שלי בתקשורת, חברתי סיגל ואני קידמנו הצעת חוק להסכמה אקטיבית של הצטרפות מקוונת לכל מיני מועדוני חברים. בחסות ח"כ כבל וגברת יוספה טפירו החוק עבר.  המשמעות הפשוטה היא שלא יכולים להכניס אותנו למאגר מידע מבלי שנסכים על כך באופן פעיל (נחתום ביוזמתינו!). לפני כן, כל מאגר מידע יכול היה להכניס את שמנו כחברים בו ואם היינו רוצים להסיר עצמנו היינו צריכים לעבור מספר מדורים של משלוח בקשות (כולל פקס פשוט בשלשה העתקים ויונת דואר). לא!

על אותו הגיון, הייתי מבקשת שלא ימסרו את ליבי לאף גורם ללא שאישרתי באופן יזום. ואם "לא בא לי" לתרום את איברי גופי אל תשלחו אותי לאף אתר להסיר את קיבתי הצרה מתרומה.

הגוף שלי הוא שלי. גם לאחר לכתי.

עם זאת, לאחר שהשרה תתעשת ותאפשר גישה קלה לתרומת איברים, אנא - תהיו נחמדים - תחתמו על הטופס ו...סעו בזהירות שלא נמצא את הלב שלכם אצל שמוליק הזגג...