לשחות נגד הזרם המרכזי

פעם בשנה מתקיים פסטיבל דוקאביב והופך את תל אביב למקום מרגש ונעים אך גם קשה ומעיק. ברק הימן, מפיק הסרט "כמעט חברות", על הגשמת חלום ודמעות של התרגשות

ברק הימן

14/05/2014


עיר משונה תל אביב. מתעתעת. על פניו – אי של שפיות בתוך ים השנאה והשחיתות שמסביב. על פניו – מקום פלורליסטי, פתוח, חייכני וסבלני, עיר שהומואים ולסביות יכולים להסתובב בה שלובי זרועות ושפתיים, טרנסקסואלים מרגישים בה יותר נוח ובטוח מאשר בכל מקום אחר ברדיוס של אלפי קילומטרים, עיר של אוכל טעים ומגוון, שבכל ערב נתון בה אפשר לצרוך כמויות שאינן ניתנות להכלה של תרבות ואמנות, ואפילו דתיים וחילוניים עושה רושם שחיים בה בשלום זה לצד זה. ולאורך העיר כולה – רצועת חוף שמחה שכל ביקור בה עושה לך נעים בגוף להרבה שעות.

אבל כשמקלפים את הפרח הזה מגלים בתוכו הרבה מאד כיעור, הרבה מאד צביעות, הרבה מאד גזענות והתנשאות ובדלנות ונהנתנות מהסוג שלא נעים להתחכך בה או לקחת בה חלק.

חוף הים בתל אביב. צילום: רויטרס

לא תמצאו ערבים בעיר הזאת, למשל. באורח פלא ניתן לספור על כף יד אחת את כמות הערבים שתושב תל אביבי ממוצע פוגש במהלך השנה. נתון מוזר בהתחשב בעובדה שחמישית מאזרחיה של המדינה הם "כאלה". ואם אתם עצמכם ערבים שמחפשים לשכור בתל אביב דירה, זה לא משנה כמה אתם אנשים נחמדים והגונים ואלו בטחונות כלכליים יש באמצעותכם לספק לבעל הבית, כי סביר להניח שבכלל לא תגיעו לשלב הזה בדיאלוג איתו – שכן הוא ינפנף אתכם בברוטליות, או לעתים באלגנטיות אשכנזית - שהיא עוד הרבה יותר מקוממת ודוחה, ואין מצב שישכיר לכם את דירתו.

ובדרום העיר, באזור התחנה המרכזית הישנה, שם חייתי בשש שנים האחרונות, סדום ועמורה. תמהיל לא אנושי של סבל קיומי, הזנחה פושעת ואפליה מהזן המכעיס והמגעיל ביותר. מקום חסר תקווה, אלים ומסוכן, שמרבית מתחלואי העיר והמדינה מתנקזים אליו - כי מה יותר קל למקבלי ההחלטות, הן ברמה המוניציפאלית והן ברמה הארצית, מאשר לדפוק עוד יותר את הדפוקים גם ככה, להחליש עוד יותר את המוחלשים גם ככה? כל אותם אנשים שאין להם לוביסטים מתוחכמים מטעמם במסדרונות הכנסת, והם כבר מזמן איבדו אמונה ברצון וביכולת של המקום הזה לראות אותם כבני אדם ולא כסוג של חיות שאין טעם להגן עליהן או אפילו סתם לדאוג לשירותים הכי בסיסיים שאמורים להיות נגישים לכל בן אנוש באשר הוא. וזה ממש לא משנה אם מדובר בקשישים או בזוגות צעירים, בישראלים מבטן ולידה או בפליטים שברחו מאזורי מלחמה, כולם שווים בפני "המערכת" – כולם שקופים ואינם נראים כי אין בהם שום תועלת כלכלית או אלקטורלית.

המראה של מציאות חיינו

ואז מגיע, פעם בשנה, כמו שעון שוויצרי, כבר למעלה מחמש עשרה שנה, פסטיבל "דוקאביב". והעיר הזאת, מבחינתי, הופכת להיות המקום שאני הכי אוהב בעולם כולו. ופתאום, באופן שהוא מרגש ונעים וקשה ומעיק באותה המידה ובאותו הזמן, אני כל כך שמח. לראות את כל הסרטים הנפלאים האלה שהרבה מהם קשים ועצובים לצפייה עד מאד, מה שעל פי רוב רק הופך אותם לעוד יותר חשובים ומשמעותיים שכן הם הם המראה של מציאות חיינו. ולכן אני שמח.

כמו אנשים דתיים שעובדים קשה כל השנה בשביל לחסוך את הכסף הדרוש שיביא אותם למכה או לאומן, ונהנים עד עמקי נשמתם מטעמה של הזיעה שהגירו בעבודה סיזיפית על מנת להגשים את חלומם, כך אני מרגיש באותם עשרה ימים קסומים, אינטנסיביים, מאתגרים ויפים של הפסטיבל.

שמח שיש מי שדואג להביא את הבציר המשובח כל כך של העשייה הדוקומנטארית הבינלאומית, מאפשר לי כיוצר לקבל השראה ולפגוש אמנים ויצירות שלא הייתה לי אפשרות אחרת להיחשף אליהם, ולא פחות מרגש וחשוב מזה – נותן במה לשלל יצירות דוקומנטאריות מקומיות – גם של יוצרים עתירי ניסיון וגם של סטודנטים ושל יוצרים ששוחים נגד הזרם המרכזי של העשייה. וגורם לי פעם בשנה להיות גאה, מסופק ומאושר עם המקצוע המוזר והמקסים הזה שבחרתי לעצמי בחיים.

ביום שני האחרון, לפני יומיים, התקיימה במסגרת הפסטיבל הקרנת הבכורה העולמית של הסרט "כמעט חברות" אותו ביימה בכישרון ורגישות ניצן אופיר, ואשר עליו עבדתי, כמפיק, הרבה מאד זמן יחד עם ענת כרם-אנג'ל, נילי פלר וטלי שמיר-ורצברגר. הרגע הזה בסוף ההקרנה שבו הקהל מוחא כפיים לגיבורת הסרט, ילדה ערבייה מוסלמית מהעיר לוד שכל מה שהיא רוצה זה להרגיש שייכת ואהובה, בדיוק כמו מה שרובנו שואפים להרגיש, והיא כמעט שבוכה מרוב התרגשות וכמעט שטובעת בים האהבה שמורעפת עליה, הוא רגע כל כך חזק וחד פעמי שקשה מאד לתאר אותו במילים.

"כמעט חברות". צילום: סוזנה ינקו, דוקאביב

"כמעט חברות". צילום: סוזנה ינקו, דוקאביב

רגעים כאלה היו וישנם עדיין למכביר בפסטיבל הנפלא הזה ולכן כל כך מומלץ לפקוד אותו. בין אם זו אישה אריתראית שחיה בשבדיה ומקדישה את חייה לטובת עזרה לפליטים ממולדתה שמעונים או בנו של בכיר בהנהגת החמאס שבגד באביו והחל לעבוד בשירות השב"כ. בין אם זו אישה צעירה שהתחתנה עם הגבר שאותו היא בעצמה הכניסה לכלא על ידי תלונת שווא על ניצול מיני, או אהובתו היהודייה של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש. בין אם זו נערה פרובוקטיבית ונוגעת ללב מדרום תל אביב שאני דוחה מכל וכל את טיעוניה להתנהגות האלימה והגזענית שלה אך לא יכול וגם לא רוצה להישאר אדיש נוכח מציאות החיים הכואבת והמסובכת שלה, או שתי במאיות מרגשות בטירוף שהן גם דמויות מורכבות ומדהימות בתוך הסרטים הכל כך אישיים/משפחתיים שהן יצרו. החוויה של מפגש בלתי אמצעי שכזה עם היוצר של הסרט שזה עתה ראית ו/או הגיבור שלו, והיכולת שלך כצופה להרגיש אותו, להריח אותו, לתהות על קנקנו, לתת לו נשיקה וללחוץ לו את היד, זה דבר גדול ומיוחד בעיניי.

אני מזמין את כולם לבוא להקרנה האחרונה של הסרט "כמעט חברות" ביום חמישי הקרוב בשעה 17:00 בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל "דוקאביב" (אם לא תספיקו - תוכלו לצפות בו בערוץ "יס דוקו" בהמשך השנה), או לכל הקרנה של סרט אחר בפסטיבל הנפלא הזה, שפעם בשנה, כמו שעון שוויצרי, גורם לי לאהוב את העיר הזאת הרבה יותר מאשר בכל שאר ימות השנה.