מנחם בן מנסה להבין למה התאבדה בתו

המבקר הציניקן ואשתו שלומית חשפו באומץ את התמודדותם עם התאבדותה של בתם כנרת, בסרט תיעודי ששודר אמש בערוץ 2. האם הם מצאו את התשובות לשאלות?

רעות חוצה

01/05/2014


כשאדם קרוב אלייך מתאבד, השאלה הראשונה והשנייה והשלישית שעולה בראש היא - איפה טעיתי? אחרי זה יעלו גם - למה? ואיך לא קראתי את הסימנים?

בכל השאלות יש את אותו טעם מר של החמצה ורגשות אשם. תהליך ההתמודדות עם האבל מלווה בנטל כבד של מחשבות ומשאלות על "מה היה קורה אם...".

מנחם בן גילם במשך שנים את תפקיד המבקר הזחוח, האליטיסט, בעל הדעות השנויות במחלוקת. מין מעצבן שנהנה לעצבן, אחד שלקח רחוק את המושג חופש הביטוי. אם בתחילה היה מוכר בעיקר לקוראי מדור התרבות של עיתון "מעריב", הרי שהשתתפותו ב"אח הגדול" הביאה אותו לכל בית בישראל, יחד עם דעותיו והתנהגותו המתנשאת, והפכה אותו לשנוא הלאומי. נדמה שהוא נהנה לשאוב השראה מהרגזת ההמונים.

הקושי להמשיך הלאה

בסרטם של גלי ברוש והבמאי רפי אבולעפיה ששודר אמש ב"קשת", ערוץ 2, נחשף בן, יחד עם אשתו שלומית, באומץ, כשהם מנסים ביחד להתחקות אחר מסלול חייה רצוף המשברים של בתם כינרת, מסלול שהסתיים כשבחרה להתאבד בקפיצה מדירת השירות הלאומי שבה התגוררה בחצי שנה האחרונה לחייה.

בתחילת הסרט משתף בן בקושי שלו להמשיך הלאה, בחשיבות הגבוה שהוא רואה בעשיית הסרט ובגילוי האמת, ואולי, מתחת לפני השטח גם ניסיון לנקות את מצפונו, למצוא שביב של תקווה, שיאשר לו כי היה אב תומך שלא יכול היה להציל את כינרת מעצמה.

אי אפשר לשפוט את מקומם של בן ואשתו. המצוקה, האבל, היגון, ניכרים על פניהם בכל פריים ופריים, גם כאשר מבליחה מדי פעם דמותו הזחוחה של בן, שמסרב להתנצל את אופיו ודרך החיים שבחר לעצמו, היא מיד מסתלקת לטובת דמות האב מוכה היגון, שמביא שאט נפש מטורו שלו, ומודה בכאב שאולי, דמותו האקסצנטרית השפיעה במידה מסוימת גם על משפחתו וילדיו, והביאה את הצעירה שבהם למעשה אובדני.

קריאה נואשת לעזרה

לאורך הסרט מגוללים ההורים, בני משפחה וחברים את חייה של כינרת, שהיו רצופים דיכאונות ומשברים, ואף ניסיונות התאבדות מוקדמים, שהיו בעצם קריאה נואשת לעזרה, עד לסוף העצוב. את התשובות לשאלות, או את ניקיון המצפון שאולי חיפשו בייאושם, לא יוכלו למצוא לעולם. היחידה שיכולה לתת את התשובות לשאלות הקשות איננה עוד איתנו.

התמודדותם האמיצה עם האמת, גם אם היא לא נעימה, גם אם היא מאיימת על תפקודם כהורים, שלא ראו את מצוקתם בתם - ראויה להערכה אינסופית. בישראל מתאבדים מדי שנה מאות אם לא אלפי אנשים, מותירים משפחות מרוסקות ואכולות צער, שהקודים החברתיים מונעים מהם מלשתף בצערם. שידור הסרט והדיבור הגלוי והכנה של המשתתפים בו, הוא אולי סנונית ראשונה בדרך לשינוי התפיסה. שינוי שיביא הקלה, גם אם מינורית, לאנשים רבים שמתמודדים עם אבלם על בן משפחה אובדני.