מבקרת המדינה - הבלוג של סופרת מילים

יש לך תאומים?? מסכנה...

כאם לתאומים מקסימים הזדעזעתי מחוסר הטאקט של אישה אחת "נחמדה" שהחליטה להידבק אל אישיותי הכובשת ולחפור "חפירות ארכיאולוגיות" בכל הקשור לנושא "גידול תאומים". סיפור עם מוסר השכל.

סופרת מילים

27/05/2010


היא עמדה מולי במלוא הדרה, צנומה עם שיער מדובלל, שופעת חזה ולוקה בחסך רציני של בינה וטאקט: "מה? יש לך תאומים? אויש, מסכנה, בטח קשה לך מאוד איתם…" אמרה בטבעיות תוך שהיא מביטה בי ובנסיכיי המתוקים בעיני העגל שלה, בזמן שישבתי על הספסל השכונתי מול הגן הציבורי.

בלי שלום, נעים לי מאוד, אפשר לשבת? היא פשוט התיישבה באלגנטיות לידי והתחילה לפטפט על ילדה החמוד עומרי’קוש ועל כמה שקשה לה. "אויש…איך את מסתדרת איתם? בטח נורא נורא קשה לך. אני עם אחד בקושי מסתדרת, קשה לי נורא! אויש ומה את עושה עם ההנקה? המקלחות? שניהם בוכים בו זמנית מה עושים? ומה קורה בלילות הם עוד קמים? הם רבים ביניהם על משחקים? ואם שניהם רוצים שתרימי אותם?"… והיא המשיכה "לחפור" עוד דקות ארוכות.

אני, הייתי קצת בהלם. טוב, שמעתי את מיטב התגובות הבנאליות על כמה שקשה עם תאומים, אבל בתופעה כזו מעולם לא נתקלתי.

"תסלחי לך? " שאלתי בעצבים (וכן, התכוונתי למילה "תסלחי לך" ולא "תסלחי לי" כמנהגי שחומי העור באמריקה).

"מה? אמרתי משהו לא בסדר? (שאלה בתמימות) בסך הכול אמרתי שאת מסכ…"

"מסכנה" השלמתי את המשפט הנדוש בכעס. ולפתע נהיה לי חם. ולא ממש רציתי שהיא תמשיך לשבת לידי. "תראי, פוצי…אנ`לא מכירה אותך ותאמיני לי, גם לא מעוניינת להכיר. ישבתי כאן לתומי בהנאה צרופה עד שהגעת וקדחת לי במוח עם הילד הפלצן שלך ועל כמה שנורא קשה לך. עד כאן. אני מקשיבה לך כבר עשר דקות מהרגע שהתיישבת לידי באלגנטיות מבלי שאזמין אותך ועוד בשיא חוצפתך מעיזה לומר לי שאני מסכנה בגלל שיש לי תאומים?"

"אממ…סליחה אבל לא התכוונתי לפגוע, אני פשוט הבעתי את דעתי. אני נורא מרחמת עליך, הבעתי אמפטיה למצבך הרגיש והקשה" ענתה בתמימות מעוררת הערצה.

"אהה, אמפטיה! (אנטיפאתית! הירהרתי לעצמי) "תראי, יצור, אני מנסה להסביר לך שדברייך הזויים ו"גדושים" חוסר טאקט ואף חוצפה, כמו גם החזה הענק שלך (שמעת על חזיה?) ואת ממשיכה?" הבטתי בה בסלידה והתכוננתי לקום כי הבנתי שממנה לא תבוא הישועה.

"חחחחח" היא צחקקה בקולה הלא ברור. "אני חולה על החזה שלי…" (אמרה ביישוב הדעת) "אני מבינה. אני מבינה. (אמרה כמו הבינה משהו שאני לא) אני אדם נורא רגיש לזולת, אין לך מושג כמה. ואני מבינה שקשה לך ושאת גם מקנאה בחזה השופע שלי משום שאצלך, איך אומר זאת בעדינות, לא נשאר הרבה חזה ואני מניחה שזה מכיוון שהנקת שניים מה שמחזיר אותי לאותו עניין שאת מסכ…"

בוםםםם…!!!
לפתח, שמעתי חבטה שנשמעה כמו סטירה מצלצלת ולא הבנתי מה מו ומי. כעבור שניה וחצי (אחרי שיצאתי מההלם השני) מצאתי אותה מוטלת על הרצפה, שפופה וחבולה ומאחוריה שתי אמהות גדולות מימדים עמוסות בשתי עגלות תאומים שמהן קפצו בשובבות ארבעה ילדים שעשו את דרכם בריצה אל עבר הגן הציבורי.

"מה, מה קורה?" שאלתי אותן בבהלה.

ואחת האמהות ענתה לי: "לא יכולתי לשמוע אותה יותר מבלבלת לך את המוח עם השטויות שלה. מסכנה שמסכנה. תופעה שכזו. ישבתי לא רחוק ממך ושמעתי כל מילה. בסוף לא יכולתי יותר. גם אני אמא לתאומים ושמעתי תגובות מיותרות מנשים חסרות טאקט, אבל זו, עברה את הגבול. הייתי חייבת להשתיק אותה". (בינתיים "פוצי" קמה, פרועת שיער, המומה ועם לחי נפוחה).

היא הביטה בנו בכעס ואני הבטתי בה המומה ומחויכת בו זמנית. לא ידעתי מה לעשות באותם הרגעים. לשאול אם היא בסדר או פשוט להימרח על הרצפה בצחוק פרוע. (לא שאני בעד אלימות חלילה, ממש לא. וזו בטח לא דוגמא למלאכים המתוקים שאנו מגדלים בבית עם הרבה אהבה והשקעה).

"אתן…חבורת…חבורת… חבורת מסכנות!" סיננה בקול רועד, סידרה קלות את שיערה הפרוע, הוציאה לשון ועזבה את המקום בזעם לא לפני ששעטה בהיסטריה אל עבר בנה החמוד עומריקי שנמצא חבול ושרוע מתחת לארבעה זאטוטים קטנים…