nakedsoul - הבלוג של Liat Levinhar Be

כאוס

מתעוררת בתחושת מחנק פתאומי. הטלפונים מצלצלים לי בתוך הראש, הקולות רגועים בכאילו. 'ליאתי, איפה שי?'. 'הוא בטח כבר בעבודה, תתקשרי אליו'. 'ליאת, איפה שי?' 'בעבודה. מה כולכם מחפשים אותו פתאום?' 'ספר לה, ספר לה, ספר לה'... זה לא חלום. זה הסיוט שלי מרים שוב את ראשו. כמעט 17 שנים. כאילו אתמול. איזה אתמול, כאילו היום. […]

Liat Levinhar Be

25/08/2018


מתעוררת בתחושת מחנק פתאומי. הטלפונים מצלצלים לי בתוך הראש, הקולות רגועים בכאילו.

'ליאתי, איפה שי?'.
'הוא בטח כבר בעבודה, תתקשרי אליו'.
'ליאת, איפה שי?'
'בעבודה. מה כולכם מחפשים אותו פתאום?'
'ספר לה, ספר לה, ספר לה'...

זה לא חלום. זה הסיוט שלי מרים שוב את ראשו. כמעט 17 שנים. כאילו אתמול. איזה אתמול, כאילו היום.

ופתאום כל החושים מתחדדים. סכנה!

הולכת לבדוק שכולם בחיים. בעלי נושם בשקט לצידי, אחד חי.
הילדים. עוברת בחדר של הילד. שומעת אותו מתנועע בשנתו. שניים.
משם למתבגרת. למה לעזאזל היא ישנה תמיד כל כך בשקט?!?. עומדת בחושך בחדרה, מנסה לקלוט תנועה. היא מרימה ראש מהכרית. 'אמא, מה את עושה פה?'. רציתי לראות שאת בטוחה, חושבת. 'רק רציתי לראות שאת ישנה' אומרת. 'מה השעה?' היא שואלת. 'שלוש וחצי בבוקר' אני עונה 'לכי לישון מתוקה'. 'לילה טוב אמא' היא שולחת נשיקה מנומנמת.

עוברת למחשב שלי. הוא לא מחובר לרשת ומוצא את הרגע הכי לא מתאים להגיב באופן יותר מדי דרמטי. מתחברת. מבזקי ויינט. שום ספינה לא טבעה, שום אסון לא הוכרז, שום מלחמה לא פרצה.
עוד וי ועוד וי ועוד וי. כולם בטוחים. כנראה. לפחות לרגע זה.

connected
בתמונה: מחשב דרמטי

על כוס תה במטבח. רק אני והחתולים. חושך בחוץ. כולם ישנים. חושבת על אובדן התמימות. על הפגיעה הקשה שספגה האופטימיות. על המחשבה הלא הגיונית ההיא שאם עוד שניה יקרה משהו רע, בטח ארגיש לפני. חווה שוב את חילחול ההבנה שהעולם יכול להתהפך ברגע, להיגמר ברגע. שאת לא באמת יכולה לשמור על האהובים שלך, על החשובים לך. אין סדר, אין היגיון, אין תוכנית גדולה. רק כאוס. כבר כמעט 17 שנה.

כמעט 17 שנים. כאילו אתמול, כאילו היום.

shai
בתמונה: כמעט 17 שנים בלי החיוך הזה, שפעם היה מסוגל להאיר כל חושך ולהתגבר על כל סכנה