יעל בפינה - הבלוג של יעל ברזילי

סוד הגן הנעלם

גילגולו של רוזנטל -או- מגילת רות -או- איפה כדאי להחנות את הסוסים?

יעל ברזילי

13/04/2015


מקבץ תמונות וסיפורי הסרוויסים, שהעלו צאצאי הייקים בדף הפייסבוק שלהם, חשף את הקשר המיוחד של הייקה לרוזנטל שלו. כה קשורים היו יהודי גרמניה לסט הצלחות וכלי ההגשה, עד שלפעמים, מרוב ריצות בין פקידים נאצים כדי לאפשר את משלוח הכלים, איבדו זמן יקר שמנע בסופו של דבר את עזיבתם שלהם.

סבי וסבתי הגיעו ארצה עם חפצים מועטים, ובכל זאת התגלגל סט כלים רב חלקים שכזה לבית הורי, כל צלחת מעוטרת בתפרחת יחודית משלה, ופס זהב מקיף את שוליה, וכמובן כלי הגשה תואמים.

וכך היו הדברים:

rosethal_DSC2812 copy.

חפצים של אוֹלִי ופרידשיין
 

את הביקורים אצל סבא וולטר וסבתא קטה אהבתי מאוד בילדותי. גרנו בדירה בחיפה והם בבית צנוע עם גינה ענקית מלאת הפתעות בקריית ביאליק.

היחסים עם השכנים היו קרובים, והיום אני מבינה, שבהעדר דודים, ששימשו לאבי כתחליף. אם מישהו היה בר מזל עד כדי שיהיו לו סבתא או סבא, הוא נאלץ לחלוק את אלה עם ילדי השכנים.

.

חציה של הגינה היה דשא וחציה פרחים וירקות. מצד אחד הייתה פתוחה ואפשר היה לדלג הישר לגינות השכנים, אל הרברט ורבקה או לביתה הקטן של הילְדֶה.

בצידה השני של הגינה עמד דגם של אוירון עשוי פח שבנה לנו דוד הרברט, כזה שיכולתי להכנס אליו ולדמיין שאני אמיליה ארהארט. בשונה מהצד האחר של הגינה, הפתוח, בצד הזה צמחה חומת שיחים גבוהה וצפופה מאוד, כזו שאי אפשר אפילו להציץ דרכה. בהשפעת הסיפורת שקראתי באותה תקופה יכולתי לדמיין בצידה השני את ״הגן הנעלם״ וסודותיו.

ידעתי שאי שם בגן הנעלם קיים בית ובו גרות שתי ישישות, אוֹלִי ופרידשיין. לא ידעתי עליהן הרבה, ראיתי אותן רק לעיתים רחוקות ומעולם לא החלפנו מילה. הייתה לכך סיבה פרקטית: למרות שגרו שם מאז שנות השלושים,  הן לא ידעו עיברית, ואני לא הבנתי גרמנית.
גם עם חלוף השנים, כשסבא וסבתא ואולי ופרידשיין נפטרו, ידעתי רק שחלק מהחפצים היפים בביתנו (הרוזנטל, סכו״ם הכסף מעוטר האותיות ועוד)  הם ״של אולי ופרידשיין״, מה שנראה הגיוני מכיוון שלא היו להם ילדים ואף קרוב משפחה לא ביקר אותן.
light2_DSC2805 copy
חפצים של אוֹלִי ופרידשיין
.
אנחנו ממעטים לעורר תהיות על סביבתנו הקרובה, וכפי שלא תהינו אם לסבא וסבתא היו אחים אחיות או הורים, לא שאלנו מדוע שתי נשים חולקות עשרות שנים בית מסוגר. כשהתחלתי  לנבור בעבר, ומצאתי את הדברים שסבא וסבתא לא דיברו עליהם, גיליתי להפתעתי שמכל השכנים, דווקא אולי הייתה חברה של סבתא כבר בגרמניה, והיא ששיכנעה את סבתא לבוא לגור לידה בשכונה הייקית בקרית ביאליק, שנוסדה אז (אמצע שנות השלושים).
רק אז, כשנברתי סופסוף בארגז ההפתעות המשפחתי, נודע לי סיפורן של צמד הישישות:
בתקופה שבה ניצל היטלר את נפתולי הדמוקרטיה, השתלט על גרמניה, והשתית בה חוקים מפלים, התאלמנה אולי בפעם השניה, הפעם מבעל מרפאה משגשגת. אולי ניהלה אז את המרפאה בה עבד רופא נוסף.
בחסות חוקי הגזע, השתלט השותף על המרפאה והודיע שהיא שלו.
אולי, שנמנתה על המיעוט שהבין את המאורעות, החליטה להגר לפלסטינה, ופרידשיין (פרידה), המשרתת הגויה שלה, אמרה את משפט רות: ״אם גרמניה אינה מקום בשבילך, היא אינה מקום בשבילי״. אמרה ועשתה.
 וכך הגיעו אולי ופרידשיין, עם מספר רהיטים כבדים, סרוויס הרוזנטל, וסכו״ם הכסף מעוטר האותיות, לבית בגן הנעלם שבקריית ביאליק, חיו בו עשרות שנים, זו עם ההיא, וההיא עם זו, וכל שהשאירו אחריהן היו החפצים הללו.
.
קטה, אולגה ואמה(?), גרמניה, בסירתם המשותפת. שם הסירה מורכב משמותיהן.
גרמניה בימים יפים, שלוש חברות: קטה, אולגה ואמה(?), בחליפות תואמות, בסירתם המשותפת. שם הסירה מורכב משמותיהן.
ספר תיירות, איטליה
ספר לתייר הגרמני באיטליה שקיבלה אולי ב-1903 (ע״פ ההקדשה) כלל הוראות עדכניות ושימושיות, למשל היכן כדאי להחנות את הסוסים.
.
.
צילום: יעל ברזילי (מלבד תמונת המלחיות של ברלין).
.