einatraz - הבלוג של עינת רז

דיסוננס של אמא לחייל קרבי

ביום שהשתחררת משירות קרבי ביחידה מובחרת חשבתי שהסיוט נגמר. אז זהו, שלא...

עינת רז

20/07/2014


574542_3770410669091_70470258_n[1]

את היום שהגיע צו הגיוס הראשון שלך לעולם לא אשכח.

הלכתי לאסוף דואר מתיבת הדואר במרכז היישוב, פתחתי עם מפתח את התיבה והיא חיכתה שם. המעטפה. הסתכלתי עליה והדמעות החלו אט אט לעלות במעלה הגרון, הגוף החל לרעוד והראש מסרב להאמין "הוא עדיין ילד" ניהל מוחי דו שיח עם עצמו "ממתי מגייסים ילדים לצבא? הרי רק אתמול הילד נולד, איך עברו להם 17 שנה והנה, עוד שנה הוא חייל?" חייל!

כשנולדת תליתי 2 שלטים וירטואליים מעל מיטתך –
"לי לא יהיה אופנוע"
"אני לא אשרת בקרבי"
האמנתי בכל ליבי בסיסמאות שלי וניסיתי ללמד אותך להאמין בהן גם. עם הראשונה הצלחתי... עם השנייה הייתה לנו בעיה. בעיית הדיסוננס.

גדלת והתחנכת בבית שהמילה "בטחון" הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתו. אביך סיים את שרותו הצבאי כמ"פ בחטיבת הצנחנים. אני זוכרת את ימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה כשהייתי חברה של אבא שלך. אז לא היו לנו טלפונים ניידים... כתבנו מכתבים ובכל מכתב שכתבתי לאבא שלך ביקשתי שישמור על עצמו... וכל כך פחדתי אבל סמכתי עליו שיהיה בסדר. הוא יודע מה הוא עושה "החבר הקרבי שלי". כשאבא השתחרר הוא המשיך במסלול הביטחוני במקביל להקמת המשפחה והתהליך הזה של ההקרבה הזו למען המדינה וגידול הילדים עבר כחוט השני בין נפתולי חיינו. חינכנו לאהבת הארץ ותרומה לה אבל קיווינו בלב בפנים שתבחר במסלול צבאי רגוע יותר, שליו.... כזה שלא יגרום לי חרדות מיותרות. זה כבר לא "החבר הקרבי שלי", זה הבן הפרטי שלי.

הודעת לנו שאתה רוצה להיות "לוחם ביחידה קרבית" והקרביים שלי התהפכו. רציתי לומר לך "איבדתי כבר ילד אחד, למה אתה עושה לי את זה?" אבל שתקתי. איזו זכות יש לי לומר לך דבר כזה? אלו הם חייך. אלו הם חיי. חינכתי אותך בדיוק לזה בראש כאשר בלב חשבתי אחרת.... דיסוננס... כן ולא...

התמונות שרצו מאותו שלב היו מהירות ..... המיונים של לפני הצבא, היחידה המובחרת אליה התנדבת, הבקו"ם והדמעות שלי שלא יבשו מהיום ההוא בבקו"ם, הטירונות, האימון המתקדם, מסע העלייה ליחידה, המסלול, טקס ועוד טקס, הילד שלי לוחם והדיסוננס עובד שעות נוספות... כן ולא... כן ולא... קורס מכי"ם, אתה מפקד ויש לך חיילים ואני מגלה בך עוד ועוד צדדים של גבר שיודע איך לנהל עניינים... והדיסוננס... כן ולא... כן ולא.... חוזר ליחידה כלוחם מן השורה ואז...
מבצע "עמוד ענן".

באותה תקופה שימשתי כמנהלת פורום הורים לחיילים באתר תפוז. הפורום שלנו סער... אמהות לחיילים לוחמים בדיוק כמוני משתגעות מפחד ודאגה.... אמהות לשיריונאים, לחיילי גולני, גבעתי, כפיר, תותחנים, צנחנים, הנדסה קרבית ועוד ועוד... ואנחנו כותבות, ואנחנו דואגות, ואנחנו תומכות, ואנחנו מחזקות... ואני שם... תומכת ורועדת... מחזקת ומפרפרת... ובין לבין מחכה לעוד sms ממך.... עוד ציוץ של "אמא, הכל בסדר". אני זוכרת שכתבתי פוסט לראש הממשלה בבקשה שלא יכניס את הבנים לפעולה קרקעית... כי אני מפחדת ותוך כדי המילים הנכתבות שוב אותו דיסוננס... בין היותי ישראלית המבינה את המצב הקשה לבין היותי אמא של חייל שאמור להילחם שם... כן ולא... כן ולא...

לא נכנסתם. חזרת הביתה ואני צילמתי את נעלייך האדומות המאובקות והעליתי את התמונה לפייסבוק וכתבתי "ללא מילים". כולם הבינו.

ביום שהשתחררת כתבתי פוסט כל כך מרגש והייתי בטוחה שהנה, זהו. זה נגמר. הסיוט הזה מאחוריי. שקט....

אז זהו. שלא. מבצע "צוק איתן".

הימים עוברים, המבצע מתרחב והלב דופק בעוצמות שלא ידע זמן רב. אתה עדיין לא גויסת כי הייעוד של החטיבה שלך הוא למשהו אחר שהשתיקה יפה לה, אבל התבקשת על ידי המפקדים להיות מוכן... להקפצה שיכולה להגיע בכל רגע. מסביב חברייך מגויסים בצו 8, בני משפחה וחברים מכאן ומשם... ואני מתחברת לאמצעי התקשורת כמו לאינפוזיה ובולעת כל מילה ומילה. והדיסוננס הזה... כן ולא...כן ולא... ההיגיון שאומר שאין ברירה, צריך להיכנס ולחסל אותם כי אי אפשר לחיות בפחד תמידי ואינסופי שכזה אבל הלב... הלב של אמא מסרב להסכים. החיילים האלו שם, אלו הילדים גם שלי. של כולנו. ממשיכה לחזק את האמהות שהילדים שלהן "בפנים", תומכת ומלטפת ובבית מסתכלת על הילד שלי... שצמוד לנייד שלו כל הזמן וממתין "להקפצה" .... והדיסוננס... כן ולא... כן ולא...

המבצע מתרחב, הגיוסים נמשכים, הדיווחים לא פוסקים, עוד חלל ועוד חלל... והתמונות מאחורי השמות, ואת מגלה שאת זה את מכירה וההוא חבר של... והרחבת הגיוס מתמשכת, חתיכות מלבך נקרעות אחת אחרי השנייה, ואת צועקת בלב חזק "די, מספיק כבר, אי אפשר ככה"... והדיסוננס... כן ולא...כן ולא.

שבו הביתה בשלום ילדים. אמא מחכה בבית.