עוטפת בארז - הבלוג של מירית וולך

מה בין הנגב המערבי ללונדון?

''גברת בירד היקרה'' שלח אותי למסע חשבון נפש אישי במיוחד, כמי שגרה באזור מוכה ומתנהגת שונה מאוד מהלונדונים

מירית וולך

08/08/2018


bird_master(1)

 

"גברת בירד היקרה" הוא סיפור על כתבנית במגזין נשי, בלונדון בימי הבליץ, ועל חוסר היכולת שלה להתעלם מהמכתבים שמגיעים אל המערכת, אך מושלכים הצידה כ"לא ראויים" על ידי עורכת המגזין, היא גברת בירד.

החלום של אמלין הוא להיות כתבת מלחמה, היא כ"כ שקועה בו שהיא לא טורחת בכלל להבין לאיזו משרה היא התקבלה, ולאיזה עיתון. כך היא מוצאת את עצמה ממיינת מכתבים לפי רשימת החוקים הקפדנית של גברת בירד. כל דבר שפוגע במוראל, או לא מוסרי - נגזר ומושלך לפח.

הספר מקסים, מרגש, כתוב ביד אמן ומתורגם ביד מקצועית, הוא לא עוסק דווקא במלחמה אלא קודם כל באנושיות ובנשיות, בחברות ורק אחר כך בתקופה ההיסטורית בה הוא ממוקם.
וכמי שחווה חלק מחוויות הבליץ (למשל ההליכה לישון בידיעה שבקרוב אזעקה תעיר אותי ותריץ אותי) היו חלקים רבים איתם הזדהתי. אין ספק שהוא מדייק בהעברת התחושות. ספר מומלץ. בחום.

אבל לי, כמי שגרה בנגב המערבי, עם הצבע האדום והטבע השחור, הוא העלה תהיות רבות על דרך ההתנהלות בה אני בוחרת, ועל רמת השיתוף ברשתות החברתיות.

Keep-Calm-and-Carry-On-Navy-Blue-Poster-Front__69597.1319984235.1280.1280

האומה הבריטית, ובעיקר לונדון המותקפת, דגלו ב"אנחנו נמשיך כרגיל וככה נראה להיטלר שהוא לא ישבור אותנו", זה כלל לא משנה אם להיטלר היה מושג אם הנשים המשיכו להתאפר, והאנשים המשיכו לבלות, האם אחרי ליל הפגזות חסר שינה הם הלכו לעבודה או נשארו להתאושש. מה שעולה מהספר, (וכמובן גם ממקורות אחרים) הוא שמירה ככל הניתן על שגרת החיים, כי רק ככה מנצחים את היטלר.

היום, לעומת זאת, היטלר היה יודע טוב מאוד מה קורה, בעידן הרשתות החברתיות אנחנו יודעים הכל על מראה החיים בכל פינה. אנחנו מקבלים תמונות מסוריה השסועה, ותמונות מחופי הים באירופה, הגישה של "תתאפרי ותעטי חיוך כדי שהיטלר לא ירגיש מנצח" נכונות פי אלף יותר לימינו מאשר לימי הבליץ הלונדוני.

טענה דומה הושמעה כלפי אנשי הנגב המערבי, אמירה שהחמאס לא התכוונו להפוך את העפיפונים והבלונים למשהו ממושך. הם הפריחו שבוע, שבועיים, חודש, ורק בגלל התגובות הנסערות ברשת, מראה התמונות וזעקות התושבים פה - השריפות ממשיכות.
לפי התאוריה הזו, התגובות שלנו, שאומרות "שורפים לנו את השדות והנוף" הן שנותנות לחמאס רוח גבית ודלק להמשיך לשרוף, שאם היינו שותקים, keep calm and carry on הכל כבר היה מסתיים מזמן.

מודה, אחרי הקריאה ב"גברת בירד היקרה" תהיתי מה האמת. האם נכון להעמיד מצג שווא של "הכל כרגיל" כדי להראות שהטרור לא משפיע עלינו, לא מחריד את רוחנו, ולא פוגע במוראל? או שמא חשוב להעלות למודעות מה עובר על חבל הארץ שלי כבר 4 חודשים תמימים.

37619974_10156492803202486_8487891872763609088_n

לקח לי כמה ימים ליישב את הקושי שלי עם עצמי, ולהבין מה ההבדל הגדול האמיתי בין אנשי לונדון המופגזת, לאנשי הנגב המערבי העולה בלהבות.

ההבדל הוא בידיעה שהממשלה עם מי שבעל כורחו הפך מעורף לחזית. ההבדל הוא בידיעה שהסבל משרת מטרה. ההבדל הוא בערבות ההדדית.

אנשי לונדון ידעו שהצדק היה עם בריטניה בצאתה למלחמה. שההפגזות הליליות נועדו להרתיע את ממשלת אנגליה מלהמשיך לשלוח חיילים לחזית, שגרמניה מנסה להעביר את המלחמה לתוך לונדון כדי למנוע את המלחמה מלהתפשט בשטחה-שלה. הם ידעו שעמידה איתנה שלהם תאפשר לחיילים לנצח, לצדק להיעשות, ולהיטלר להיות מובס בסופו של חשבון.

בעוד מצבנו כיום שונה לגמרי. לקח חודשים עד שממשלת ישראל והעומד בראשה הועילו בטובם לומר מילה אחת על מה שעובר על הנגב המערבי. ירי קאסמים על אזרחים והפרחת בלוני נפץ ועפיפוני תבערה עובר ללא כל תגובה מהצד הישראלי. שגרה. הכל כרגיל. 17 שנות טרור הרי הרגילו את תושבי הגבול להיות תושבי גבול מלאי חוסן שימשיכו לספוג והממשלה מצידה לא תניע עפעף.

לולא הפצת האמת, רוב תושבי המדינה לא היו יודעים בכלל שהגבול פה חם, רותח, עולה באש. בלי הפעלת לחץ - הממשלה שלנו לא תפעל לא להכנעת עזה ולא להסדרה מול עזה. אם נמשיך כמו הלונדונים לשאת בעול - אנחנו נמשיך ונישא בו לנצח נצחים, כי אנחנו מופקרים פה על קו הגבול. אין לנו הפריוילגיה לשתוק. יש לנו ילדים שגדלים פה וזכאים לילדות מלאת ביטחון, כמו כל ילדי ישראל בכל מקום בו הם גרים.

אז לא, לא אוכל להמשיך לתת את החוסן שלי לממשלת ישראל כתירוץ לאי-עשיה. לא אסכים שישתיקו אותי ויאמרו שרק בגלל הפצת מראה השריפות - החמאס שורף. החמאס שורף כי לא הרתעתם אותו ומצד שני גם לא הסכמתם לדיונים איתו. לא בגלל התושבים פה הוא שורף, אלא בגלל מדיניות בת היענה של הממשלה. ואנחנו הפסקנו לשתוק.