פיוז קצר - הבלוג של קארין רוזנצוויג

תחזירי את הסרט שאת חיה בו!

בעלת הצימר קיבלה את פנינו וכל דקה שעברה הבנתי יותר ויותר לאיזה בוץ נכנסתי. הפתרון הכי טוב שמצאתי לעצמי היה להירדם. ככה לא נצטרך לדבר, להכיר, להתקרב. שינה היא פתרון נהדר בכאלה מקרים.

קארין רוזנצוויג

16/02/2016


זה לא רק ש"כל אחת עשה שטויות כשהיתה ילדה..." זה יותר בכיוון של, אם יש מישהי עשתה שטויות כשהיתה ילדה, זאת לא אחרת ממני.

מהדברים האלה שלא נעים לספר כי זה בגדול להוציא לעולם שיצאת טמבל! אז במסגרת תהליך ההשלמה העצמית שלי וכתוצאה מזה שיצא לי לספר את הסיפור הזה השבוע ולהרגיש טוב יותר, הנה הסיפור:

חזרתי מתאילנד לארץ, ילדה בת 22. חיילת משוחררת שלא כל כך מצאה את הכיוון שלה..
מה ללמוד, את מי לאהוב.. עבדתי בעבודת משמרות ותהיתי אם רומטיקה יכולה להיות ספונטנית ולהגיע לפי הזמנה.
חיפשתי את עצמי בין אנשים שהכרתי מהבית,  מהצבא, מתאילנד ומכל מיני חורים, וניסיתי לדמיין אם אפשרי להזמין את הוליווד לחיים הפרטיים שלי.

שני אנשים שנתקלו אחד בשני בעבר, נפגשים לפתע שוב בקצה השני של העולם,  לילה של אהבה וחשק בלי הגדרות ובלי הבטחות, נופלים אחד בזרועות השניה ללילה בלי חוקים.....................פחות.


אני וחברה שלי הכרנו בתאילנד איזה בחור מתוק, לה יצא קצת לפטפט איתו ואני, עם המזל שלי, "נתקעתי" עם חבר שלו שרצה אותי, ואצלי העלה את הרצון לעבור לצד השני.
אם אני לא טועה, זה היה בקופיפי. כל הבנים הכי יפים היו בקופיפי... (געגועים לתאילנד)

כשחוזרים מה"טיול", אם אפשר לקרוא לחודש בתאילנד - טיול, היות ופעם אחת אף אחת לא אמרה לשניה "זה הטיול שלך! עופי עליו!", יוצרים קשר וירטואלי עם כל האנשים שיצא לנו להכיר בחופשה.

מפה לשם, אני והבחור המתוק התחלנו לפטפט בארץ, פייסבוק, מסנג'ר...
אנחנו הכי אמיצים מאחורי מסך, אז דיברנו על כמה שהיה בא לנו פשוט לברוח עם מישהו למקום רחוק, ללילה, להתרגש אחד מהשני.
אז עשינו את זה.
קבענו יום שהוא יבוא לאסוף אותי, ונסענו לצימר בצפון.
זר מושלם מבחינתי, כי גם בתאילנד אני חושבת שלא החלפתי איתו מילה.
אני אפילו לא חושבת שדיברנו בטלפון לפני שהוא אסף אותי.
שיקרתי להורים שלי שאני הולכת לחברה שלי. (כן, כולנו שיקרנו בגיל הזה, לפניו ואחריו, זה לא עושה אותנו אנשים פחות טובים אני רוצה להאמין, רק מדיר קצת את הערפל מהעבר הלא ברור שלנו). אבא, אמא, סליחה.

כבר שנכנסתי לאוטו שלו, הרגשתי שאני עושה את הטעות של החיים. זה מביך, זה חדש, זה מוזר מידיי.
אני לא בן אדם זורם, אני לא בן אדם ספונטני, מה חשבתי לעצמי כשעשיתי כזה צעד מפגר? כשתהיה לי בת אני אנעל אותה בחדר עד גיל 30, שלא תעלה על דעתה בכלל לעשות דברים מפגרים כמו שאמא שלה עשתה. אולי עדיף עד גיל 40, (אמא שלה לא בדיוק סיימה לצאת מפגרת גם בבוא ה-30...).
הגענו לצימר. כל כך הדחקתי את הסיטואציה שאני אפילו לא זוכרת את הדרך לשם, איך העברתי עם אדם פאקינג זר נסיעה לצפון?... בטח העלנו זכרונות מתאילנד.

בעלת הצימר קיבלה את פנינו וכל דקה שעברה הבנתי יותר ויותר לאיזה בוץ נכנסתי.

הפתרון הכי טוב שמצאתי לעצמי היה להירדם. ככה לא נצטרך לדבר, להכיר, להתקרב. שינה היא פתרון נהדר בכאלה מקרים.
למזלי גם היתה בעיה עם הג'קוזי, הוא לא עבד. "גברת צימר" הורידה לנו 100 ש"ח מהסכום ואני שיחקתי אותה מבואסת על איך הרסו לנו את האופציה, לעשות את הערב הזה יותר מביך מאיך שהוא היה עד עכשיו. (בלב רציתי למלא לוטו).

אחרי נמנום של שעתיים לערך התעוררתי לסיוט הזה שוב, ולשמחתי ראיתי שיחה שלא נענתה מההורים שלי. ("יששששששששששששששששששששש!")

anyway תכננתי לעשות סצנה שאני חייבת לחזור הביתה כדי לעוף מהסיטואציה הזאת, אבל בסוף הכל "הסתדר" לטובה.
אחיין שלי המתוק הקטן קיבל התקף אסטמה וכל המשפחה היתה על הרגליים ונסעה לאחותי לדרום.

הכל כמובן היה בסדר איתו בסופו של דבר, אחרת לא הייתי מספרת את זה כ"מה שהציל אותי" באותו יום.

אמרתי בהתלהבות לבחור שקרה ככה וככה ושאני דואגת ואנחנו חייבים לחזור, אז חזרנו.
כשהגענו אלי הביתה, נמלטתי מהרכב שלו כאילו הוא עולה באש.
והבנתי,
זה לא אפשרי להרגיש חום מזר מושלם.
את הסרטים אני אשאיר להוליווד, ובינתיים אמשיך בחיים רגילים, מתוכננים, לפעמים ספונטניים, לפעמים לא, בלי לקחת החלטות פזיזות עם אנשים זרים ועם הרבה רומנטיקה, כזאת שיוצרים, בונים ורוצים.

unnamed (8)