אובדת בבית - הבלוג של מאיה רענן

ומה אם היא תתקבל?

חודשים היא מחפשת עבודה, זו השיגרה שלה בזמן האחרון. אחרי שהילדים יוצאים לבית ספר היא מתיישבת עם הקפה ושתי פרוסות לחם עם קוטג' מול המחשב. היא שולחת קורות חיים, נכנסת לקבוצות פייסבוק, מדי פעם הולכת לראיונות. לפני הראיונות הראשונים היא התרגשה, דמיינה את עצמה עובדת בחברות האלו, ראתה את הפקקים בדרך לעבודה, את החברים שיאכלו […]

מאיה רענן

04/01/2018


יםחודשים היא מחפשת עבודה, זו השיגרה שלה בזמן האחרון. אחרי שהילדים יוצאים לבית ספר היא מתיישבת עם הקפה ושתי פרוסות לחם עם קוטג' מול המחשב.

היא שולחת קורות חיים, נכנסת לקבוצות פייסבוק, מדי פעם הולכת לראיונות. לפני הראיונות הראשונים היא התרגשה, דמיינה את עצמה עובדת בחברות האלו, ראתה את הפקקים בדרך לעבודה, את החברים שיאכלו איתה ארוחת צהריים. היא ראתה את ההישגים שתשיג שם. היתה תמונה שחזרה שוב ושוב בדמיונה- היא ראתה את עצמה עומדת מול עשרה אנשים בחדר ישיבות, כולם קשובים למצגת שהיא מעבירה, זו הרי המומחיות שלה, היא יודעת על מה היא מדברת והם יודעים שהיא יודעת.

אבל זה לא קרה, הראיונות לא הובילו להמשכיות. היו כמה תהליכים מתקדמים אבל הם נפלו, כל אחד מסיבה אחרת. הם נפלו ולאט לאט היא הפכה אדישה.

היא כבר לא מדמיינת את עצמה מעבירה מצגות ולא מדמיינת את הפקקים לעבודה. היא נמצאת בלימבו מרגיז, ב"מקום לחכות". אתמול הבן הקטן שלה נזכר בספר של ד"ר סוס שכל כך אהבה להקריא לו- "אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים". הם ישבו סביב שולחן האוכל, כולם נזכרו בערגה והיא ישבה עם דמעות בעיניים. היא נמצאת עכשיו ב"מקום לחכות" ואפילו ד"ר סוס אומר שזה לא מקום טוב להיות בו.

כולם סביבה לא מבינים למה היא לא מוצאת עבודה, היא מוכשרת כל כך ומנוסה. זו בטח הכלכלה, מצב השוק, אולי המראיינים? זה בלתי אפשרי למצוא עבודה בתקופה הזו. זה מה שהם אומרים. זה מה שכולם אומרים, חוץ משרון. שרון אומרת לה דברים אחרים, שרון מכירה אותה כבר שנים. הן היו יחד בצבא ומאז הן צמודות. שרון ליוותה אותה כשהתחילה במקום הקודם. שרון אומרת לה שזו היא עצמה שמה את המקל בגלגלים. העייפות, שיגרת החיפוש, האכזבות שהיו שם בתחילת הדרך- היא נשחקה. יש אנשים שנשחקים בעבודה, היא נשחקה בחיפוש. זה מה ששרון אומרת והיא צודקת. אתמול היא זרקה לה עוד משפט, היא אמרה את מה שאף אחד לא מעז לומר, היא אמרה לה שהיא מפחדת להתקבל. ככה, נקי, היא מפחדת להתקבל.

המשפט הזה לא יוצא לה מהראש. היא יודעת ששרון צודקת.

שנים היא עבדה באותו ארגון, שנים שבהן הצליחה, התקדמה, הפכה מומחית בתחומה. אבל הספקות עולים ולא מניחים לה- זה רק ארגון אחד, זו מומחיות נישתית, המנהלים היו חמים במיוחד ותמכו בה ומה אם לא יהיו כל אלה במקום החדש? ומה אם יגלו שהיא לא מומחית כמו שהיא חושבת, שהתחחום שבו התמחתה הוא שולי ומה עם שאר התחומים? אולי זה בכלל היה מקרי? אולי היא לא תצליח ככה גם במקומות אחרים? אולי זה היה וחלף?

המחשבות האלו מלוות אותה מהיום שבו עזבה את הארגון. הן לא נמצאות שם כל הזמן, אבל הן מרחפות סביבה, חוזרות ומזכירות לה שאמנם היא רוצה לעמוד מול מנהלים בכירים ולהעביר להם את המצגת ההיא, אבל אולי היא לא יכולה.

אפשר להגיד לה פשוט להאמין בעצמה, הכי פשוט, לא? אבל אפשר גם לעבוד על זה. לעבור על השנים שבהן היתה בארגון, לזקק את ההצלחות, לכתוב אותן, להבין אילו כישורים שלה גרמו לדברים לקרות. זה אף פעם לא מקרי, זה שם אצלה וזה עדיין שם. אותם כוחות, כישורים, יכולות, חוזקות- זה הכל אצלה. זה לא חיצוני, זה לא הארגון ולא האנשים- זו היא! היא אחראית להצלחות שלה עד כה והיא מסוגלת להצליח גם במקום הבא. לפעמים קשה לנו לזכור שאנחנו עשינו את זה, לפעמים אנחנו מאמינות שגורמים חיצוניים עזרו לנו להצליח (זה בהחלט ייתכן, אבל הם רק עזרו, הם לא גרמו להצלחות להתרחש), אבל האמת היא אחרת- אנחנו עשינו ועושות את זה. זה מה שאנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שוב ושוב, זה מה שצריך לרחף מעלינו, עם זה אנחנו צריכות ללכת לראיונות עבודה. לא עם פנטזיה על המקום הבא, לא עם התרפקות על שהיה במקום הקודם, אלא עם ידע חד משמעי מי אנחנו ומה אנחנו מביאות לשולחן.

זה מה שיביא את ההצלחה הבאה!