אובדת בבית - הבלוג של מאיה רענן

נשבר לה הלב

משברים קטנים, רסיסי כאב, לפעמים הם חלק בלתי נפרד מתהליך של שינוי, בעיקר בתחום התעסוקה. תנו לזה לקרות ותנו לזה לעבור. בלי פחד, בלי ייאוש.

מאיה רענן

28/11/2017


התפוררות עדינה, בשוליים. פיסות קטנטנות של אכזבות מרחפות בין רגעי הקיום השגרתיים. חיפוש עבודה, סנדוויצ’ים לבית ספר, מחשבות על דיאטה, שיגרה. ולרגע אחד קטן היא מופרת. שניה שבה חולף מידע שמרסק חלום. לא את כולו, אבל חלק ממנו. שבריר שניה ונעלם. טלפון או מייל לקוני שאומר - תודה, אבל לא תודה. זו לא את, פשוט יש מישהי יותר. היא רצתה להיות שם. כל כך רצתה.

והיום ממשיך. הרגע חולף והשגרה שבה ומשתלטת, כאילו לא התרחשה פה התנפצות. חוגים, חברים, קצת מטבח, ספר-של-לפני-השינה ושוב מתפוצץ משהו. עברה תהליך, לא כזה רגשי, תהליך של גיוס- ראיונות, מבחנים ועוד ראיונות והיא כבר ראתה את החוזה בעיני רוחה. ואז הטלפון. או המייל, שדוחק אותה החוצה, שדוחה אותה.

וממשיכה. כי ממשיכים. התפוררות. ועוד מתפורר, כי ככה זה- הבסיס נחלש ופיצוצים נוספים מתרחשים ברגעים פזורים על פני הקיום היבש. לא זיקוקים, אלו לא. והאוויר נעים, קריר והנשימה קלה ואז הפיצוץ, קטן ככל שיהיה, מתעצם נוכח היופי והנעימות שאליהם התפרץ. במקום שיחפו עליו, הוא מכתים אותם. את היופי. את הקסם שבנשימה הקלה. שורה של פיצוצים, פזורים, כמו אפטר שוקס של רעידות אדמה. רגע לפני שהלב שוכך ונרגע, הוא שב ומטלטל, נזרק לעוד פיצוץ ועוד אחד. ושוב שיגרה. כי שיגרה.

ושוב מחפשת. והלב נוקשה יותר משהיה בעבר. נוקשה. הוא עטוף מעטפת כמעט חסינת פיצוצים, אבל הרוח מערערת על החוזק ויוצרת סדקים דרכם חודרים רסיסים. מבחנים קטנים, בחנים, עפים עם כל פיצוץ כזה. בוחנים את האומץ, את הסבלנות, את האמונה.

היא מסתכלת עליהם בעיניים לחות, מישירה מבט ויודעת שיכולה להן, לאכזבות. יכולה למבחנים. יכולה לבירוקרטיה ולעלבונות קטנים. יכולה להניח את הפחדים בצד ולאחוז אחיזה אמיצה באמונה. בעצמה.

IMG_9079