daniroz - הבלוג של daniroz

איך מצאנו דירה בארצות הברית

ביום המעבר לארצות הברית פגשנו באיש מאפיר שבירך אותנו בשלום מסביר פנים. כזה שהביא אותנו למצוא את מקום מגורנו במהירות הבזק, ממש לידו. ישראלים בחו"ל, take 1.

daniroz

27/08/2019


היום בחרתי לנוח. יש לי יום חופש. התחלתי את היום בשיחה עם הפסיכולוג. היכולות הורבליות שלי לא פעלו אחרי קפה אחד. ישבתי מול שולחן האוכל, מולי המחשב והפסיכולוג בשיחת סקייפ. המצלמה רואה מאחוריי סכמה כללית של תכולת ביתי, כל מה שיש לי.

מזלגות קהים, שיניים חורקות, מגבות נייר paper towel ספוגות בריחות, הבית הזה הוא המקום הקטן שלי בכל ארצות הברית הגדולה הזו. במזל מצאנו את בניין הדירות הזה. במקרה הדירה עדיין לא נתפסה על ידי דייר אחר. יומיים אחרי שהגענו לפה נפגשנו עם הישראלי המבוגר הנחמד שפגשנו, עוד כשחיכיתי עם המזוודות ברחוב הראשון שראיתי בארהצות הברית. הוא הציע עזרה.

להתחיל מההתחלה? עדיף לפרום את הקשרים תוך כדי.

ישבנו איתו ליד הבריכה הצנועה משנות השישים, בבניין הדירות שבו גר. לא שתינו ואכלנו והיה לי חם. הוא התעניין קצת בנו, בעיקר בבעלי, ואז התחיל להפליג בסיפורים על עצמו, עיסוקיו וניסיונו בבוהמה של העיר האמריקאית השוקקת הזו. הוא התמקד בקפה אחד - "אנאורבן", סצנה של אמנים ופובליציסטים מזדקנים, שעד היום אוסף אליו את אותה הבוהמה משנות השבעים. חודשים לאחר מכן הלכנו לשם, להיווכח שהוא אכן האיש שהוא אומר שהוא. בחדר הכניסה בית קפה עם שירות איטי איטי, כמעט ביתי, תפריט משורבט. המאפים עטופים באריזות פלסטיק, לידם משחת שיניים אורגנית ועטים כדוריים. אל תשאלו אותי למה. בחדר הפנימי, יש מוסיקה חיה, בני שישים שראו ימים טובים יותר, ימים יפים מאוד. סביבה היו כיסאות כבדים מרופדים בעור, וילונות קטיפה. ממש קברט! מה אוכל להגיד, הזיה גדולה. ביום ראשון הבוהמה כולה חוזרת לימיה הטובים, וגם הוא מגיע ונעטף בזיכרונות אהובים. אף אחד לא יכול לדעת את כל זה עליו, איש מבוגר שעבר צינתור לא מזמן, והיום כבר לא יכול לאכול סוכר. הוא הציע לנו לראות דירות בבניין שלנו ופשוט לבחור אחת לעבור לגור בה. הוא גר בבניין הזה כבר ארבעים שנה, ומשלם שכירות לפי תעריף נמוך במיוחד, בשל הפיקוח על שכר הדירה, וממליץ מאוד.

בסוף השיחה הוא קרא למנהל הבניין, דון שמו, איש לבן (זה הקריטריון הראשון להערכה בארצות הברית) כבן שישים (כולם בני שישים ורק אני בת עשרים ושש). שיניו רקובות, חלקן חסרות, במראה קצת מטונף ומהוה, אבל הוא איש טוב לפי הפובליציסט חולה הלב.  בשלב זה היינו מותשים מהשיחה עם הפובליציסט ומהשמש הקופחת והיינו נוחים לתפעול כמו בצק לח וכנוע. תכף ומיד, עם ג'ט לג פעיל, ראינו שתי דירות נחמדות ביותר. אלא שעוד לא מצאנו את הידיים והרגליים שלנו אחרי ההגעה לעיר, ועוד לא התפנינו לחיפושי הדירה. חשבנו שתהליך חיפוש הדירה יהיה מבלבל ומעמיס לפחות כמו חיפוש דירה בתל אביב, תהליך מייאש כמעט כמו תל אביב כולה. הודנו לדון ולפובליציסט ולקחנו כרטיסי ביקור - כן כן, ארצות הברית כמו שלעולם לא דמיינתי.

בסוף השבוע הלכתי לחפש דירות באותו האיזור. גיליתי ששאר הבניינים חדשים יותר, התשתיות מטופחות יותר ועל זה משלמים מאות דולרים יותר מהדירות הנחמדות בבניין של הפובליציסט. זו הייתה נקודת ההתייחסות היחידה שלי. חמישה ימים בארצות הברית עברו, סיימתי את יום החיפושים במקלחת טובה וחשבתי שהדירה של הפובליציסט היא רעיון לא רע בכלל, לפחות בשביל ההתחלה.

פנינו לדון ואז התחילה שרשרת של אי הבנות. צריך להגיש בקשה לחברת הניהול, בליווי צ'ק. אמריקאי. לא ישראלי. ביורוקרטיה. אחרי ימים של כאבי ראש שליוו את פתיחת חשבון הבנק חזרנו עם צ'ק אמריקאי וגילינו שמישהו הקדים אותנו והגיש בקשה. איש כלשהו שחי בעיר שלנו, עם צ'קים אמריקאיים תקינים, רצה גם בית. דמיינתי מי הוא, ולמה הוא רוצה דווקא את האיזור הזה והבניין הזה. הייתי סקרנית. שבוע בארצות הברית עבר. עוד עשרה ימים נצטרך לעבור למקום מגורים אחר.

בעלי היה בעבודה ואני הייתי בחדר ששכרנו בדירת ה-air bnb, עם הכלבה שלנו. הייתי מתוחה מאוד והג'ט לג שיגע אותי. חיפשתי מה לעשות, איפה לטייל בסוף השבוע ובאופן כללי איבדתי את עצמי לדעת. בחינת הבקשה לשכירות לוקחת שלושה ימים, אחריה נדע אם הדירה המועדפת אלינו נלקחה מאיתנו, וניאלץ להגיש בקשה לשכור את דירת הסטודיו, במקום את דירת החדר החביבה יותר. בימים אלה גיליתי את שיחות ההונאה שהגיעו למספר האמריקאי החדש שלי שאומרות שהמחשב שלי יקרוס אם לא אשלם לחברה שתתקן אותו, שאני חייבת לרכוש כבלים, ושאני מבוקשת על ידי ה-FBI. באמת. עוד לא הבנתי את השלכות החיים בארצות הברית, הייתי בתקופת מעבר פאזה, בתוך מחילת הארנב, ריק שרר סביבי.

והפלא ופלא, אחרי שלושה ימים נתבשרנו שהבקשה שהוגשה נדחתה. לאיש לא היו מספיק הוכחות שיוכל לשלם שכירות ועקפנו אותו בסיבוב. הידד! חגיגה! מצאנו דירה! כל כך בקלות, מזל גדול, והכי מצחיק- בבניין העוקב לזה בו השתכנו באותו הזמן. הודינו לפובליציסט ושמחנו בחלקנו. וזהו, היה לי משהו בארצות הברית עכשיו. בית. אנחנו הולכים לגור בו ברחוב מרכזי בשכונה נעלמת בעיר גדולה, מטרופוליטן עצום של כבישים מהירים ועצי דקל. בבית לא היו רהיטים, או מכשירי חשמל חוץ מתנור וקולט אדים. כך התחיל השלב הבא, איסוף החפצים שלנו, מטלטלין, לתקופת המחייה בארצות הברית.

חלמתי על מדפים, סלסלות, ארגזים ומובילים, זיכרונות שייספגו. כלי בית, כלי מטבח, כלי אמבטיה, מצעים. בחנויות היד שנייה מיששתי ריפודים, עורות, לוחות עץ ופיתוחים. בדקתי סימנים לחלודה והתמקחתי בהתאם. בליבי כל הטקסטורות והצבעים, סגנונות שונים, המחיזו מול עיניי את חיי הבאים וממשמשים. הרחתי את כל החדש-ישן הזה שאאסוף לביתי החדש-ישן בבניין של הפובליציסט.

אנאורבן

אנאורבן

הערות:

א. כאב ראש ופתיחת חשבון בנק הם היינו הך.

ב. עיצוב הוא נושא מעניין. הוא תמיד הכרח, ויכול להיות גם תחביב. הוא מוקדש כולו לתכנון, כזה שמתבצע בשקט ורוגע, מבלי קשר לבלאגן שישרור בין המטלטלין בהמשך. לכן טוב לעצב בתקופות מעבר.