דיאטנית שמנסה לגדל ילדים בריאים - הבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

פרוייקט ההזנה

שבת בבוקר, יום יפה... האמת, כבר מיום שישי ועוד יותר בשבת, א' ואני חשים מגוייסים לפרוייקט. על מה אני מדברת? ובכן: שבת, 7:45 בבוקר: "אמא, אני מתה מתה מתה מרעב!!!!!!" אני פוקחת עין עצלה, מנסה לשכנע את עצמי שזה חלק מהחלום. "כן, גם אני!" מצטרף אליה הגברבר בן ה- 9. "בא לי שוקו!!!" נשמע ציוץ […]

מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

25/11/2010


שבת בבוקר, יום יפה...

האמת, כבר מיום שישי ועוד יותר בשבת, א' ואני חשים מגוייסים לפרוייקט.

על מה אני מדברת?

ובכן:

שבת, 7:45 בבוקר: "אמא, אני מתה מתה מתה מרעב!!!!!!" אני פוקחת עין עצלה, מנסה לשכנע את עצמי שזה חלק מהחלום. "כן, גם אני!" מצטרף אליה הגברבר בן ה- 9. "בא לי שוקו!!!" נשמע ציוץ מכוון הדביבונת הקטנטנה.

טוב, נתחיל.

אני נעמדת במטבח, חולמת על הנס קפה שלי שיגיע מאוחר יותר, ומתחילה בהכנת א. בוקר.

אוכלים, מפנים את השולחן, שוטפים כלים. ו....

אחרי כשעה שוב זה מתחיל: -"אמא, את לא מאמינה כמה אני רעבה!"

- "כן אמא, בא לי משהו טעים! יש ארטיק?"

טוב, חותכת פירות ומוסיפה קצת תמרים ואגוזים, כדי שלא יאכלו שטויות.

"אמא, אפשר שתכיני לנו פונדו שוקולד, ונטבול בו את הפירות?" שואל הגסטרונום הידוע יותם.

"יותי, נראה לי שנוותר על זה הפעם. רק 9:30 בבוקר"

"נו אמא, בבקשה... את מכינה את הפונדו שוקולד הכי טעים בעולם" (יודע על איזה נקודות ללחוץ, הצ'ארמר הקטן)

 נו טוב, מכינה את הפונדו (בסה"כ שוקולד מריר מומס עם קצת שמנת). החמודים אוכלים בהנאה, ואז מפנים את השולחן, א' שוטף כלים...

ו... אופס, הגיע הזמן. הזמן לחמם (במקרה הטוב) או להכין (במקרה הפחות טוב) א. צהריים. בכל מקרה סלט צריך לחתוך טרי...

אוכלים, מפנים, שוטפים כלים. ואחרי שעה...- כן ניחשתם נכון.

 באיזשהו שלב אני מכריזה: "הקשיבו הקשיבו סועדים נכבדים! המטבח יהיה סגור עד לשעה 17:00!!"

האם זה עוזר? לפעמים...

וכך זה נמשך ונמשך עד שהקטנים הולכים לישון.

גם בימים שאנחנו יוצאים לטיול זה כך, אך בפורמט פיקניקי.

כשהבית נעשה שקט, וא' ואני יושבים בסלון לפוש מעמל היום, אני אומרת לו: "מתיש, פרוייקט ההזנה הזה"

"לגמרי" הוא עונה "שמת לב איך כל כמויות האוכל שהכנתי אתמול חוסלו? ובאיזה מהירות נגמרו הפירות? צריך לקנות כמויות גדולות יותר"...

פונדו עם פירות והזנה רגשית

ואז, כמו כל אמא, עולות בי השאלות, ההרהורים, וכמובן גם רגשות האשמה ( איך אפשר בלעדיהם)....

רגע, אם קשה לי עם פרוייקט ההזנה הפיזית, מה זה אומר עלי כאם? מה זה אומר על ההזנה הרגשית שאני נותנת להם? האם קשה לי גם איתה? האם תחושת האינטנסיביות של שבת עם הילדים היא כורח המציאות? האם עוד הורים חשים כמוני בשבת? האם צריך לשנות משהו? ואם כן, אז מה?

האם קשה לי גם עם שיחה בריאה מלב אל לב? עם הקשבה אמיתית? חיבוק? תמיכה?

האמת שלא. רוב הזמן לא. בד"כ אלו דברים שאני עושה בטבעיות ואהבה.

ואז אני נושמת עמוק, נרגעת, ואומרת לא' בפעם ה-100 "תקשיב, פשוט חייבים לקנות מדיח".