אובדת בבית - הבלוג של מאיה רענן

הקול שלה

היא פותחת את הפה ולא מזהה את הקול שלה, היא מדברת עם הצוות שלה והמילים נשמעות הגיוניות אבל הקול זר. היא שומעת את הקול של ההורים שלה מדבר מגרונה, היא שומעת את הקול של המורה ההיא שזיהתה את הכשרון שלה, היא שומעת את הקול של המפקדת בקורס קצינות שידעה שהיא זוהרת. בליל של קולות מדבר […]

מאיה רענן

08/10/2017


היא פותחת את הפה ולא מזהה את הקול שלה, היא מדברת עם הצוות שלה והמילים נשמעות הגיוניות אבל הקול זר. היא שומעת את הקול של ההורים שלה מדבר מגרונה, היא שומעת את הקול של המורה ההיא שזיהתה את הכשרון שלה, היא שומעת את הקול של המפקדת בקורס קצינות שידעה שהיא זוהרת.

בליל של קולות מדבר מגרונה, היא מבקשת שישיגו לה את המנכ”ל של הסטארט אפ הקטן שהחברה בודקת רכישה שלו, היא מדברת איתו וגם בשיחה הזו היא שומעת קולות אחרים, היא מסיימת את השיחה ומנסה תרגילי קול שונים, איך זה ייתכן, אחרי שנים עם אותו הקול פתאום קולות אחרים בוקעים ממנה?

היא יודעת מה אבד בדרך, מהו הכלי שעיוות את קולה-  רגשות מסויימים כבו, היא לא כיבתה אותם בכוונה, אפילו התכוונה להשאיר אותם דולקים, אבל כמו נרות הם דעכו, הם התערבלו בים של עשיה שמיום ליום הפכה יותר מכנית ופחות רגשית. היא צריכה להרגיש, לפני שיחזור אליה הקול. אנשים צריכים להרגיש, כל דבר, לטוב ולרע, כדי שיוכלו למצוא שוב את הקול שלהם.  החיבור לרגשות הוא הצעד ההכרחי ביותר במציאת הקול שלנו.

אז עכשיו היא מחפשת את הקול שלה, עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמה עפה, גבוה מעל לעיר האפורה, מעל המגדלים, עפה ומסתכלת על העולם מלמעלה, היא מחפשת את הקול שלה, היא מחפשת את הדרך להחזיר לקול של  את המשמעות. הוא מהדהד, הצורך הזה, היא מהדהדת את הרגשות שלה, את הצרכים, את האהבות. היא עוצמת עיניים ולאט לאט, בכל יום קצת, מחזירה לעצמה רגשות. כל מילה שנאמרת מחזירה לה עוד טון בקול שלה, עוד הברה שנשמעת “שלה”. היא ממשיכה לשכתב את הסיפור שלה, אבל הפעם היא שומעת את עצמה מקריינת אותו, בקול חזק וברור.

זה שלה, זו היא, היא מתחילה לחבר חיבורים מחדש.

שקיעה

צילום- שי רענן.