כולכם מכירים בוודאי את המשפט : "האדם שבטנק ינצח!", השבוע נוכחתי שוב שהוא איננו דקלום או קלישאה.
ביום ה' האחרון (30.5) נערך בלטרון טקס ההשקה לביוגרפיה שנכתבה על האלוף משה, מוסה פלד, על ידי דודו הלוי.פרופסור אסא כשר נשא אף הוא דברים לזכרו. למרות שהיה כמעט אחרון הדוברים, בערב שהתארך והתארך, נהניתי לשמוע את דבריו הסדורים והרגישים, על הדרך בה תכננו, הגו והקימו כחלק מצוות את "אתר מורשת והנצחת חללי השריון" בלטרון. אחד הדברים שאמר הוא שקבעו ,שאף מילה מהתוכן שייכתב על קירות האתר לא יהיה סיסמה או קלישאה. גם אני, הקטנה, לא מתכוונת לכתוב כאן משהו שהוא איננו אמת לאמיתה, או שאינו יוצא ישירות מהלב.
כל הדוברים בטקס היו רמי מעלה ודרגה, הם דיברו בהרחבה על "מוסה ואני". גם אני רוצה לספר לכם כאן על מוסה ואני. בוודאי ישאל את עצמו הקורא הממוצע:" עם כל הכבוד, מה לך ולכבוד הזה? ,כשאת אשה, צעירה ב- 20 שנה לפחות מממוצע הגיל שנכח ב"אולם המרכבה" , ובסך הכל סגן בדימוס, כשבאולם נכחו צמרת חיל השריון לדורותיה.
בעלי ואני הוזמנו על ידי דינקה, רעייתו לאירוע, ושמחנו ליטול בו חלק. את דינקה למרות כמעט שלושים שנות החיים והניסיון שמפרידות בינינו, אני מחשיבה כחברה. ואגלה לכם שכל שבוע כאשר אני מתחילה בהפצת הפוסט, היא הראשונה לסמן לי "לייק" ,מה שמלמד אותי שני דברים, ראשית, שהפוסט בסדר, ושנית, שדינקה בסדר.
מוסה, בניגוד אליה (לכאורה, כמו שמיד מוסיפים כיום, וכפי שתראו מהמשך דבריי גם נכון במקרה הזה) , לא היה חבר, הוא היה גנרל. קטונתי לספר לכם איזה גנרל הוא היה. יעידו על כך הספר "כנגד כל הסיכויים" שכתב עליו הלוי, האלופים הרבים שדיברו בשבחו, אות הכבוד שקיבל מהצבא האמריקאי כאחד מחמשת מצביאי השריון המרשימים בהיסטוריה, והמציאות שקבע במדינה ובצבא לאורך חייו.
אני יכולה לספר לכם איך חוויתי אותו כילדה קטנה בנהלל, בשנים שבין מלחמת "ששת הימים" למלחמת "יום כיפור", כאשר אנשי הצבא היו מעמד בפני עצמו, מורם מעם. מכונית ה"לארק" הגדולה והשחורה, הנהג הצבאי, המדים המתוחים בגאווה גדולה, והכומתה שנישאה בגאון על הראש.
העובדה שבנו הצעיר, תדהר, חבר באותן שנים לבנו של אריק שרון, גור ז"ל, שהתגורר בנהלל והיה איתו באותה כיתה, ולעוד נער מפחיד אחר, ושלושתם יחד היו כמה כיתות מעלי, בבית הספר היסודי, והטילו חיתתם, לא רק עליי, נדבקת לקירות בהפסקות, אלא גם על מנהל בית-הספר הגלותי. אחרי הכל, לך תתעסק עם ילדי הגנרלים.
אם אני רוצה לדייק, ואני רוצה , אספר לכם שמוסה ואני ביצענו משימה צבאית משותפת על הצד הטוב ביותר. אני יודעת, כאן כבר תגידו שממש הגזמתי עם ההערכה העצמית המופרזת שלי, אז פשוט אניח את העובדות בפניכם, ותשפטו בעצמכם.
כאשר התגייסתי לצה"ל, והייתי שבועיים בתוך הטירונות, ראש הממשלה לשעבר, גולדה מאיר, נפטרה. נלקחנו, מחלקת טירוניות עם סג"מ דניאלה האמביציונית להוות תמיכה להתנהלות במשכן הכנסת, וגם לשאת את הזרים לפני ארונה, בצעידה איטית לאורך כל רחבת הכנסת ,עד לקומנדקר שעמד מחוץ לשער פולמבו*. גם האלוף פלד היה שם, הוא היה אחד מנושאי הארון. איך שלא תסתכלו על זה, הוא ואני צעדנו יחד, באותה משימה, בגשם ירושלמי קר ומצליף, והיא בוצעה כהלכה.
כבר אז נרשמו בקיעים קלים בחומת הקשיחות, כשחזרתי מאיזו משימה מיוחדת שהטילה עלי הסג"מ הכריזמטית מן החוץ הקר, אל תוככי המשכן, סיפרה לי מיקי,חברתי לכיתה מהכפר, שהתגייסנו יחד, זכינו לקבל מספרים אישיים עוקבים, וישנו מיטה ליד מיטה לכל אורך הטירונות, שהיא זכתה לכוס שוקו במזנון הכנסת, אליו הזמינו אותה מוסה פלד, האלוף, ועמוס הדר, חבר הכנסת מהמושב, אחרי שראו אותה מפטרלת במסדרונות, נראית כמו ילדה שזקוקה לכוס שוקו חם. אתם מבינים, כהרף עין, ועם קצת פחות דבקות בפקודותיה של הסג"מ, הייתי יכולה לספר לכם שגם חלקתי פינג'אן של קפה עם האלוף לפני היציאה למשימה המשותפת.
האמת, היתה לנו הופעה נוספת על בימת ההיסטוריה, או לפחות על בימת ה"אמפי" בנהלל. בחג העצמאות הל"ב לישראל היתה חברה נמרצת ב"וועדת התרבות" של המושב שהחליטה שצריך , וגם ביצעה מצעד דגלים רב-דורי על במת ה"אמפי", כמו שאנחנו מכנים בנהלל את המקום בו נערכו במשך שנים רבות רבים מהחגים. אני התבקשתי לצעוד לצד אחת מאחיותיי הצעירות ממני עם דגל, ובמהלך החזרות הסתבר לי שגם עם מדים. התחננתי שיוותרו לי על המדים, כי לא היתה "פדיחה" גדולה מזו, להסתובב "סתם" בעיגול על מדים, ועוד לפני "כל נהלל".החברה הקשוחה לא ויתרה, ואני לא רציתי לאכזב את אחותי, ונשאתי גם בעול וגם את הדגל. מוסה, שאך השתחרר משרותו הצבאי (בדרגת אלוף להזכירכם) , צעד גם הוא כחייל מן השורה, למרות שהיה סוס קרבות ותיק, ואף הכיר מקרוב מאוד את ה"סוס הלבן" . הוא נדרש על ידי המארגנת לצעוד בסך בשמאל ימין, וכשניסה להתערב בארגון הכוחות, או בסדר ההכנה לתנועה, והציע הצעה או שתיים לסדר, ננזף בחיוך סמכותי על ידי המארגנת שהוא מפר את הסדר. שום דבר לא הועיל, עד שנעמד, הצדיע לה בחיוך רחב, ואמר: "את המפקדת כאן ואני לפקודתך".
השנים עברו, גם אני מצאתי לעצמי שריונר (קטן) , שמצא מקום בליבו של האלוף. כשהיו נפגשים בשבילי העיגול, היו מיד מתחילים לדבר ב"שיריונאית", שזה תמיד מתחיל ונגמר ב: קק"ש, מט"ק, גנ"ן, צמ"פ, מד"כ, מ"פ, סמ"פ, חש"ן, תח"ש, אג"מ, מח"ט, סמח"ט, חפ"ק, מג"ח, מג"ד, שוט קל, לפעמים מרכבה, סימן 1, 2, 3 ובכלל.
מוסה הלך הרבה בשבילי העיגול בשנות מחלתו, צועד זקוף וגאה ומסתיר את מכאוביו. פעם אחת נפגשנו אגב הליכה ביום בו הגיע לתקשורת סיפור על חייל ששרת בבסיס "גוליס". החייל התרגז על משהו, או רצה לנקום במישהו, לקח טנק שעמד בסדנה, נכנס לתא הנהג, חלף בנסיעה על פני עמדת הש"ג, ויצא בדהרה לכביש הראשי, והחל להתקדם. אינני זוכרת אם נסע עם כוון התנועה או נגדו, אבל זוכרת שנגרם נזק עד שנעצר לבסוף. האלוף עומד ומספר לנו שהמראיינת ברדיו באותו בוקר שאלה אותו אם אי אפשר לסדר משהו שיעצור טנק במקרה כזה? והוא סיפר לנו גם מה היתה תשובתו. אני לא מדייקת במילים, אבל אתם מבינים את המשמעות ואת הרוח: "לעצור טנק?" אמר, "לא הבנת כלום! טנק לא עוצרים, טנק צריך לנסוע, וששום דבר לא יוכל לעצור אותו! ". באותו רגע, אני ראיתי בעיניו גם את עוצמת-הפלדה.
בוקר אחד, נפגשנו בתור במרפאת המושב, והוא פונה אלי ואומר לי : "מירב, אני רוצה להגיד לך משהו". חככתי בדעתי אם עלי לקפוץ ל"הקשב", להצדיע, או גם וגם. לבסוף העזתי להגיד לו: "אתה בטח רוצה להגיד לי משהו על בעלי", אחרי הכל, מה לי ולאלוף הגייסות, והוא ממשיך ואומר לי בעיניים טובות ורכות: "לא, אני רוצה להגיד לך משהו טוב עליך". אני מתעשתת ושואלת אותו אם הוא רוצה להגיד לי שבחרתי בחור טוב,אתם יודעים "רעות השיריונאים". "לא" הוא אומר לי, ומתייחס למשהו אישי- משפחתי, שגם היום ועוד הרבה שנים קדימה לא אוכל להגיד לכם מהו, ואומר לי: "אני רוצה להגיד לך תודה רבה , כל הכבוד לך!" אני עוד מעיזה להגיד לו : "איך אתה יודע?" או: "למה אתה חושב כך?" נבוכה עד עמקי נשמתי, והוא אומר לי : "כי אני רואה!" וממשיך ומפרט בפני מה ראו עיניו, וגם מה ראה ליבו החם ומחשבתו הטובה, שהביאו אותו לאמירה זו.
באותו רגע גם אני זכיתי לראות. ראיתי את האדם שבטנק, לא כקלישאה, אלא הלכה למעשה. וכך, לאורך כל אותו ערב מכובד בלטרון, בעוד הדוברים מספרים על מוסה ועליהם, ומפליגים בסיפורי מורשת, וגם בסיפורים אישיים, אני חשבתי על מוסה ועלי, והנה מה שיצא.
תודה רבה לדינקה ולמשפחת פלד שהזמינו אותנו לאירוע . תודה לתדהר שכבר שוחחנו לא מזמן על הפחד הגדול שפחדתי ממנו בילדותי, והשלמנו. ותודה לתמר שהיא שכנה, חברה ובעלת עיניים טובות ורואות לא פחות משל אבא שלה. תודה על הזכות שנפלה בחלקנו.
________________________________________________
* הפוסט המקורי והמורחב על אותה טירונות ואותה הלוויה ממלכתית, מופיע בפוסט שכתבתי בשם נעלי גולדה, מי שטרם קרא, מוזמן גם מוזמן.
התמונות:
תמונה 1-כריכת הספר "כנגד כל הסיכויים".
תמונה 2-אתר הזיכרון בלטרון.
תמונה 3- תמונה שמנציחה את הצעידה ההיא, את הגשם המצליף המצלמה פיספסה, אבל אנחנו לא פספסנו אף טיפה. הצלם דוד רובינגר, לע”מ, מתוך פרסום של “דבר ראשון”
תמונה 4-הטירוניות מיקי לוין ומירב וולף באחת משני התמונות ה"קלאסיות" שיש לנו מהטירונות, לא הצלחנו להצטלם עוד עם סירים וקלחות, כי בניגוד לטירוניות ה"רגילות", אנחנו היינו במשימה מבצעית אמיתית.
תמונה 5-תמונה מהאלבום המשפחתי-יום העצמאות הל"ב למדינת ישראל. בקדמת התמונה יהודה מור ז"ל ונכדו רביב. בהמשכה אני מבוישת עם דגל ומדים, לעומתי אחותי עופרה גאה ושמחה.
תמונה 6-טנק שוט בלטרון.
תמונה 7-התמונה מתוך "קיר התהילה" במוזאון "פטון" בפורט נוקס קנטקי