daphnapilo - הבלוג של מה שכולם רואים (או שלא)

ארתור השמח

בבית האבות היוקרתי קראו לו: "ארתור השמח". תמיד היה מרכז החבורה. כשישב עם חבריו לארוחת הבוקר המשותפת היה מפליג בסיפורי מעשיות על מה שקרה ומה שלא קרה. מספר על טיוליו הרבים מעבר לים, עד קצות העולם הגיע. מהפינגווינים של דרום אמריקה ועד לדובים של קמצ'טקה. מהפילים של נמיביה ועד ליאקים בטיבט. המאזינים היו שותים בצמא […]

מה שכולם רואים (או שלא)

19/09/2019


Arthur

בבית האבות היוקרתי קראו לו: "ארתור השמח". תמיד היה מרכז החבורה. כשישב עם חבריו לארוחת הבוקר המשותפת היה מפליג בסיפורי מעשיות על מה שקרה ומה שלא קרה. מספר על טיוליו הרבים מעבר לים, עד קצות העולם הגיע. מהפינגווינים של דרום אמריקה ועד לדובים של קמצ'טקה. מהפילים של נמיביה ועד ליאקים בטיבט. המאזינים היו שותים בצמא את דבריו וצופים בתמונות של הנופים המרהיבים שצילם במהלך מסעותיו.
בכל יום שישי היה יוצא לארוחת ערב אצל אחד מילדיו וכשחזר, זכר תמיד להביא שאריות של עוגה שחילק עם ידידיו בארוחת הבוקר. תראו, הוא הציג בפניהם תמונות בטלפון הסלולארי שלו, "זה הנכד הבכור, הוא לומד רפואה שנה חמישית. והתאומים בני השנתיים הם הנינים המתוקים שלי". וכאן, הוא הוסיף, "כל המשפחה בסדר פסח. אח! המרק של כלתי הוא המרק הכי טוב שאכלתי מימי. אין מי שיכול להתחרות בו".
ביום הולדתו התשעים הגיע לפתח בית האבות שליח ובידו זר פרחים ענק. הפקידה שחתמה על הקבלה ניסתה להציץ ולראות מי השולח אבל לא ראתה דבר. כנראה שהברכה נחבאה עמוק בין הגבעולים לאריזת הצלופן. בערב חגגו את המאורע עם עוגה גבוהה תוצרת בית. משפחתו לא הגיעה. "הבן נסע לכנס חשוב בארצות הברית", סיפר, "בשבוע הבא, כשיחזור, תהיה חגיגה גדולה עם כל המשפחה".
ובוקר אחד אחד הוא לא ירד לארוחה. עובדי בית האבות מצאו אותו בחדרו ללא רוח חיים אבל עם חיוך על השפתיים. במקרים כגון אלה, שהמקום היה כבר מורגל אליהם, יש נוהל קבע. קודם כל מודיעים למשפחה. הטלפון שהיה רשום במשרד התברר כמספר שאינו קיים. בלית ברירה בדקו את הטלפון הסלולארי של ארתור. איש הקשר היחיד שבו היה בית-האבות. גם המשטרה ומשרד הפנים לא יכלו לעזור. על פי הרישום שלהם, ארתור עלה ארצה בגיל חמש, כבן יחיד, יחד עם הוריו. הוא התגורר כל ימיו בחיפה ומעולם לא נישא. הפעם היחידה שעזב את הארץ היתה לסוף שבוע בקפריסין שאירגן אגף משאבי אנוש במקום עבודתו. מודעת חיפוש קרובים שפורסמה בכל העיתונים לא הניבה כל תוצאות.
עובדי בית-האבות ליוו אותו למנוחות בבית העלמין ירקון. את החפצים שלו ארזו בארגזי קרטון והעבירו אותם למרתף למשמרת. אחרי כמה שעות נראה החדר כאילו מעולם לא התגורר בו איש. רק על השידה הריקה עוד הוצגו ברצף, במסגרת הדיגיטאלית, תמונות של ילדים שוחקים ושל ארוחות משפחתיות מאושרות.