גלית

גלית היא בוחנת נוסעים בנתב"ג, העסק שם שונה לחלוטין ממה שאנחנו חושבים. הכל היה רגיל עד שהגיע אליה האיש ההוא. אז, באמת, הכל השתנה.

בחורה עם מחשב נייד

 

כשהקבוצה האחרונה סיימה לעבור אותי, היו לי כמה דקות של מנוחה ונשענתי קצת על הדלפק. היום היו המון טיסות יוצאות והבדיקה הביטחונית כל כך מעייפת. אני חושבת שרק אצלי עברו איזה מיליון וחצי איש בעשר דקות. בטח כבר אין מקום בשמיים מרוב מטוסים. הנה מגיעה הקבוצה הבאה. נראים קצת מוזר אבל לא ברמה כזו שצריך להזעיק את ה"קפיצים".

ה"קפיצים" הם אלו שבאים כשצריך לעצור מישהו או כשיש חס וחלילה איזה באלאגן של יריות באולם. כל אחד מהם גורילה, גם אם הוא נראה כמו יתוש זריז. חזקים ומאומנים מאוד. פעם הם עשו תרגיל ותוך שתי שניות הם כפתו אותי בחבלים ורצו איתי עד לש.ג. של שדה התעופה. אחר כך התברר שזו הייתה סתם התערבות בין המפקד שלהם למפקד שלי ואני הייתי הפרס למי שניצח. לא שהייתי צריכה להתמסר חס וחלילה לאחד מהם בגלל הסיפור הזה, למרות שחגי נראה לא רע.., אבל היו צריכים לקחת את אחת הבוחנות כבת ערובה בתרגיל ואני זו שנבחרתי.

התחלתי לבדוק את הקבוצה, השאלות הרגילות, "ארזת? בדקת? העברת?.." אני מתחילה לעבור דרך העיניים שלהם אל תוך המזוודות והמזימות שלהם. בקורס הייתי ממש מצטיינת והצלחתי בדיוק כמו שלימדו אותנו להיכנס אל הנפש של כל אחד מהם, לבדוק ולצאת חזרה. פיתחתי כבר מיומנות כזו שזה לוקח לי ממש מהר. שתי שניות ואני בחוץ. כשחשפו בפנינו את השיטה הזו אנשים היו בהלם. הרי איך אפשר לחדור לתוך הגוף והמחשבות של האנשים..רק כשעשו את זה עלינו, הבנו שזה כנראה אפשרי.

היום אני בצ'יק עוברת עם הנפש שלי לנפש של כל מי שאני רוצה ועושה לו ניתוח בשידור חי מבלי שהוא מרגיש. לפעמים אני עושה את זה מחוץ לשעות העבודה, אבל ת'כלס אסור לי ולא כדאי שהמפקד שלי יגלה את זה. הוא הרי יכול. כל בוקר הוא נכנס אל הנפש שלנו ובודק אם אנחנו בסדר ולא עשינו איזה שטות שתסכן פה את שדה התעופה או את המטוסים. רק שיהיה ברור, כל המכונות שיקוף האלו הן סתם סיפור כיסוי לפטנט הזה שאנחנו עושים פה בנמל.

אבל היום קרה לי משהו שעוד לא קרה לי מעולם. כשנכנסתי לנפש של הנבדק מולי שמעתי ברקע את הקול של אמא שלי..יצאתי מיד וזמזמתי ל"קפיצים", זה מאוד נדיר שמזמזמים ל"קפיצים". תוך שש שניות, עוד לפני הבירור, רק על סמך הביקור שעשיתי בו ועל סמך הזמזום האיש היה באזיקים בחדר החקירות כשרק תחתונים לגופו..

נכנסתי לחדר החקירות והעפתי לו סטירה שאלוהים יודע איך לא העיפה לו את המשקפיים. "מי אתה חושב שאתה? צרחתי עליו? מי אתה?". אני לא ראיתי את אמא שלי מאז שנפטרה כשהייתי בת שש. מאיפה יש לו את הקול של אמא שלי בראש? מאיפה?!

הוא התחיל לבכות.. ככה בקפיצות כאלו של הגוף ואמר שהוא בסך הכל רופא ילדים בתל השומר. לא האמנתי לו והעפתי לו עוד סטירה אבל מהצד השני. הוא מירר עוד יותר בבכי.."מה כבר עשיתי?..זו טעות אחת גדולה". יכולתי להרוג אותו במכות רצח אלמלא היו שם שני "קפיצים" והמפקד שלי שהגיע לפני דקה.

"גימל, זה מספיק בינתיים", הוא לחש לי. יצאתי איתו החוצה וסיפרתי לו ששמעתי את אמא שלי בראש של האיש הזה וזה לא יכול להיות, אמא שלי לא בחיים ובטוח שמשהו לא בסדר בסיפור הזה. אני רוצה שיגיד לי מאיפה יש לו את הקול הזה בראש. "גלית, את לא יכולה לקחת מקרה פרטי ולהכניס את כל העולם לכוננות, את יודעת מה עשית פה?"..

הוא נאנח וגירד קצת בראש. הוא ידע שאף אחד חוץ ממני וממנו לא יודע את הסיבה למעצר ורק שנינו יכולים להיכנס למחשבות שלי. "תקשיבי", הוא אמר, "זה מעניין גם אותי, אני אחקור אותו, את פשוט תסתמי את הפה ותכנסי למח שלו כדי לנסות לגלות את הבריחות שלו מהאמת. בסדר?". "כן, כן, תודה המפקד".

חזרנו לחדר הסגור ורני, המפקד שלי, התחיל לשאול אותו שאלות כלליות. אני כבר הייתי בראש של ה"רופא" הזה. אני שומעת כרוז שמבקש מד"ר כרמל לגשת בדחיפות לחדר הלידה. הוא ממהר, מתנשף, בחדר הלידה שוכבת אשה, אני לא כל כך רואה את הפנים שלה..הוא מלטף לה את הראש..ומתחיל ליילד אותה, היא נאנקת ומאדימה, הוא מעודד אותה ומבצע את הפעולות הרפואיות שלו.."תלחצי שפרה, תלחצי!" שפרה.. שפרה זה השם של ..אמא שלי, אני ממשיכה להקשיב ובינתיים מתיישבת על הרצפה של החדר כשרני ממשיך לשאול אותו על העבודה שלו ובמקביל בודק שאני עדיין בסדר, התחלתי לרעוד.."תלחצי שפרה! פעם אחרונה! יש שפרה!..יש לך בת שפרה!".

ד"ר כרמל ניגש עם התינוקת אל שפרה, הניח אותה על החזה שלה..שפרה חייכה חיוך עייף.."אריק", היא לחשה לו, "יש לנו בת". ד"ר כרמל הביט לצדדים כדי לוודא שהאחות יצאה מהחדר ונשק לאמא שלי על המצח.."כן שפרה שלי, יש לנו בת.. הפרי המתוק והאסור שלנו..".

"כן אריק אהובי.. הבת שלנו.. אקרא לה גלית, אריק, גלית."