inbals - הבלוג של ענבל

לעבור הריון עם טרשת

הטרשת לא הפריעה לי לעשות ולהגשים את חיי בלימודים, בקריירה ובזוגיות, אבל בעיניי החלום האמתי היה להיות אמא. חלום שמצריך לא רק תנועה, אלא גם לדעת מתי לנוח

ענבל

11/05/2017


המנטרה שלי היא לא לפספס שום דבר בגלל הטרשת

תיוג אוטומטי

החיים הם תמיד חיפוש אחרי דרך ויצירת מסלולים. האבחון בטרשת גרם לי לחפש את המסלול שלי מחדש. במשך הרבה מאוד זמן הטרשת היתה כמו ענן עבורי שמרחף מעלי ולעיתים רחוקות מוריד גשם. המנטרה שלי היתה "רק לא לפספס שום דבר בגללה", שהטרשת לא תפגע במי שאני, בענבל הבריאה והמאושרת. עם השנים למדתי לראות אותה אחרת, לא ענן שמטיל צל, יותר כמו פנס שמגלה תכונות שעוזרות לי בדרך.

הצלחתי להגשים כמעט את כל מה שרציתי ולא להפסיק לחלום עוד. עם הזמן גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא להמשיך לנוע ולא להפסיק. לא לתת לאף אחד לגלות שמשהו לא בסדר. לבני אדם יש נטייה להדביק סטיגמות, לתייג, ואם טרשת היא מחלה, זה עושה אותי אוטומטית חולה. התיוג "חולה" מזכה ביחס מיוחד, באמפתיה ובסלחנות, יחס שאני מעולם לא רציתי, רוצה או ארצה.

לספר או לא לספר? זו השאלה

אז נכון שאני יכולה להסביר מה זה אומר טרשת נפוצה. שהגוף שלי תוקף את שכבת המיאלין,  שתפקידה לבודד את העצב ועוזרת להולכה העצבית בגוף, הוא מזהה אותה כגורם זר, כמו וירוס, שצריך להתגונן מפניו ותוקף אותה. הרבה פעמים אני מסבירה דרך מטאפורה למכשיר חשמלי כלשהוא, ואיך המיאלין הוא כמו החומר שעוטף את כבל החשמל שעוטף את חוטי המתכת הצבעוניים וכשהגוף תוקף, לפעמים הפגיעה היא במיאלין בעטיפה המבודדת והצבעונית ולפעמים בעצב עצמו. אופי הפגיעה תלוי באזור ולא תמיד הפגיעה היא באותה עוצמה וגם לא בהכרח שתהיה פגיעה. אבל לא תמיד יש לי זמן או חשק להתחיל להסביר ולספר את כל הסיפור ולזכות במבט מבולבל ומרחם. הבחירה הפשוטה היא לא לספר.

עם הזמן גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא להמשיך לנוע ולא להפסיק

12 שנה אחרי והחלטתי להתחיל לספר. לספר כי אולי דרך הסיפור שלי אנשים, חולים, יוכלו להסתכל על העולם קצת אחרת. לגרום, אפילו רק לאדם אחד, להאמין בעצמו ולהיות קשוב לגוף כמה שניתן, ובעיקר להבין שהמחלה לא מגדירה את מי שחולה. ואני יודעת שאלו סיסמאות, שכבר שמענו אותם אבל חשוב להגיד אותן - ״אני חיה עם הטרשת״, לא חולה בה.

להיות אמא

אחד הדברים שהיה חשוב לי ליישם תמיד זה לחיות עם הטרשת בלי שהיא תפגע בתוכניות ובתכנונים. ההתמודדות עם עצמי ועם הסביבה, עם לימודים, קריירה, זוגיות היתה לי ברורה וגם צלחתי אותה כל יום, אבל החלום האמתי בעיניי היה להיות אמא, החלום שליווה אותי תמיד.

ההיריון עם מעיין עבר נהדר, הרגשתי מצוין וסיפרתי על המחלה רק לצרכים לוגיסטיים ורפואיים. עבדתי כרגיל עד שבוע 38 והקפדתי על שני אימוני פילאטיס מכשירים בשבוע. ההיריון לא פגע בשגרה שלי, להפך, הרגשתי נפלא. שום דבר בשגרה שלי לא השתנה בעקבות ההיריון, בסופו הכל השתנה, ממש כמו אצל כל אישה שהופכת לאימא.

לדעת לנוח

מותר לפעמים לנוח, אני רק צריכה לזכור את זה יותר

באופן טבעי המשכנו להיריון השני. גם אותו התחלתי מתוך מחשבה שהכל כרגיל. כבר בחודש השביעי להריון הנוכחי, הבנתי שהמצב קצת שונה. הבנתי שאני צריכה גם לעצור לרגע, להירגע וללמוד לנוח. מה שאולי מרגיש טבעי לכל אחת, הרגיש לי כמו חריקת בלמים מחרישת אוזניים. אז לראשונה בחיי למדתי גם להקשיב לעצמי, לעצור ולנוח לרגע. זה לא היה קל בכלל.

ההבנה שאני צריכה לעצור קצת תפסה אותי לא מוכנה. אני כבר בסוף ההיריון ורק עכשיו אני מתחילה לאט להתרגל למחשבה. אני גם מזכירה לעצמי, שהעייפות והקושי הן לא רק בגלל הטרשת, הן גם בגלל שזה טבעי בסוף היריון שני ועם ילדונת קטנה. וככה לאט אני לומדת להקשיב גם לצורך הטבעי של הגוף שלי לנוח. מותר לפעמים לנוח, אני רק צריכה לזכור את זה יותר.