מכל האהבות - הבלוג של יעלי כרמי

אושר מתגנב מהחלון

כבר הרבה זמן לא ביקשו ממני להישאר. עבר כבר זמן רב מאז מישהו ביקש ממני לא ללכת. ואז הוא הגיע. גר מטר ממני, בגובה שלי, רווק. בחוכמה ורגישות, בעדינות ובכף יד חמה ונעימה, שאספה את ידי אליו, בהומור ובעיניים מדברות, הוא התאים לי פתאום, כמו חתיכה חסרה בפאזל אלף חלקים כחולים של ים.

יעלי כרמי

27/07/2011


 אל תלכי, הוא ביקש ממני, פני בשתי כפות ידיו. תישארי עוד קצת.

פנס הרחוב דלק ברחוב החשוך בו הוא החנה עכשיו את מכוניתו, מתחת לביתי. בשעה מאוחרת, בה אני בדרך כלל ישנה כבר, ישבתי עכשיו באוטו קר וממוזג, פניי לוהטות, עם הגבר הזה שביקש ממני להישאר.

כבר הרבה זמן לא ביקשו ממני להישאר. עבר כבר זמן רב מאז מישהו ביקש ממני לא ללכת. בשנים האחרונות אני רגילה ללכת, ורגילה לבקש שילכו. לא מתאים, אני אומרת, מאחלת חיים טובים ומלאים, ועולה הביתה לבד. אל הרגיל והמוכר, לרשימה בה אני מסמנת וי או איקס תלוי בטיב הבילוי, והלאה, לגבר הבא.

הוא לא תאם לשום דבר מהרשימה שלי. הרשימה שעם השנים, אני משכללת ומוסיפה, מעלה ומחסרת, מכפילה ומחלקת, אבל רק אחר כך, מאוחר מאד, מתהפכת במיטה מרוב פליאה, פרפרי התרגשות מעופפים מעליי, כשאני אומרת את זה לעצמי מהר, כדי שעצמי לא יוכל להודות בזה אחר כך, הוא התאים לי בדיוק.

בהחלטה טיפשית שהתקבלה פעם ברוב קול אחד שלי, סימנתי במקום גבוה ברשימה, לא לצאת עם מישהו מהעיר שלי. כי הרי בטוח שלא ייצא מזה שום דבר, ומה יהיה אם אפגוש אותו בסופר, או בספרייה, אולי הוריו מכירים את הוריי, הרי למדנו באותו בית ספר, מי צריך את זה, עדיף לנסוע רחוק, עדיף 90 ק"מ לכל כיוון, אחרי יום עבודה, בעיניים אדומות, בנהיגה אוטומטית, ולהגיע למקום בו לא מכירים אותי. כדי שגם אחר כך, כשכל זה ייגמר, לא יישאר ממני זכר, לא בשבילים, לא במגרש החנייה ולא בדרך הארוכה.

לא רחוק מהמקום הזה, קיים ברשימה שלי סעיף גובה. אני אוהבת גברים גבוהים, שאפשר לשאת אליהם עיניים, שאפשר להרים אליהם ראש, כאלה שמתכופפים אלי, שכף ידי נבלעת בכף ידם הגדולה, שאפשר להרגיש לידם באיזה אופן קדום ופרימיטיבי, כאשה הקטנה. רק שכחתי, שעלבון שמגיע מגבר גבוה, מטלטל את הגוף והכתפיים בידיים גדולות, וגורם לברכיים לא לשאת את הגוף, מקטין, מנמיך, משפיל. קודם אותי, אחר כך אותו.

גרוש, אלמן, פרוד, רק לא רווק. זה הסעיף הבא. מה אני אעשה עם רווק? אין לו מושג ירוק בצרכים של ילדים, אני צריכה שהוא יאהב את שלי לפחות כמו את שלו, שנשב ביחד מסביב לשולחן שבת, מנסים לנחש, מי בעט במי מתחת לשולחן, בתנאי כמובן שתיאמנו שבתות, כדי שאפשר יהיה לנוח מהם קצת, מהילדים.

ואז הוא הגיע. גר מטר ממני, בגובה שלי, רווק. בחוכמה ורגישות, בעדינות ובכף יד חמה ונעימה, שאספה את ידי אליו, בהומור ובעיניים מדברות, הוא התאים לי פתאום, כמו חתיכה חסרה בפאזל אלף חלקים כחולים של ים.

יש רגע בו מתרחש הקסם הזה, כשכף יד נוגעת, כשכתף נוגעת בכתף, רק רפרוף, קצה נגיעה, כשמילה שעומדת על קצה לשון, נאמרת על ידי השני, כשבבוקר מוקדם, כשבערב, כשבאמצע העבודה, כשבדרך הביתה, עוד לפני המגע עצמו, לפני הגוף, נול גדול טווה חוטים דקים, שתי וערב, צבע על צבע, ונרקם חלום.

 יהיה נעים, נכון? אני שואלת אותו, יודעת מראש את התשובה. היה נעים. כל כך נעים עד שהוא לא רצה לתת לי ללכת. מחזיק את פני בכפות ידיו, כשאנחנו יודעים, שגם אם אלך עכשיו, זה כדי לחזור ולחזור ולחזור, עד שהפחד מההליכה ייעלם, ובמקומו, לאט, לאט מאד, על קצות האצבעות, חרישי ומהוסס, ובאותה עת גם בידיעה, יתגנב אושר גדול.