mickyharel - הבלוג של מיקי הראל

בין הזיכרון הקצר לבין הזיכרון הארוך נחרצים גורלות של פעוטות.

כיצד קורה שאנשים מותירים את ילדיהם הרכים למוות נורא בחום של 60 מעלות במכונית סגורה והולכים לדרכם?

מיקי הראל

26/07/2016


במכונית אני שומעת רדיו, כלומר ברווח הקצר שבין מרכז הרצליה למקום מגורי ולפעמים בדרך לשוק רעננה...
אז מה שמעתי היום, יעל דן ראיינה מדען שהסביר את תופעת הזוועה של שכחת ילדים ברכב.
הוא העלה שני מצבי זיכרון, זה הארוך שבו כלולים גם כל ההרגלים ושגרת היומיום וזה הקצר שהוא מעכשיו לעוד דקה בערך.
מה שקורה הוא שאנשים שאינם רגילים להסיע את ילדיהם לגן למשל, עשויים להתבלבל בין הזיכרון הקצר האומר עליך להוריד את הילד בגן
לבין זה הארוך שהוא השגרה האומרת אני בדרך לעבודה ובדרך כלל ממהר.
הוא הסביר שזה לא משהו פריבילגי לסקטור מסוים כמו שרבים מצביעים היום על הדתיים או על ערבים, זה סתם גזעני ומכוער.
מה שכן יתכן שבשגרת יומם של אלו כמעט לא נרשמים ימים שבהם משתנות מטלותיהם והופכות לאלו שהם רגילים כבשגרה כמטלות נשותיהם.
זה נורא עצוב וזוועה איומה, אך אין מקום להאשמות.
צריך לחפש פתרונות יצירתיים בנוסף לדיווח הגננת ושיהיה מהיר ככל האפשר, כי לא תמיד זה בדרך אל הגן.
מה שעוד שמעתי הוא שיש כבר רעיונות יצירתיים כמו זה של נערה בת 13 שהחליטה שזה מקרה חירום וצריך למצוא לו פתרון יעיל.
במסגרת פרוייקט טכנולוגי בבית ספרה המציאה חיבור של כסא הפעוט אל החשמל ברכב אשר יוצר מצב שבו כל עוד יש משקל על כסא הפעוט,
המכונית תצפור, דלתותיה לא ינעלו וחלונותיה לא יסגרו.
אם כן מדוע אין המדינה על מחוקקיה הגדולים שמחוקקים כל כך הרבה חוקים שאינם מועילים ואף מזיקים, אינם יושבים על המדוחה
ודנים באפשרות להפוך את הרעיון הזה (ושמעתי גם על אחרים) לחוק ממש כשם שהורו בחוק להושיב פעוטות בכסא מיוחד.
בדורי כשהייתי אם צעירה זה לא היה קיים עדין.
זה הזמן לפעול ובמהירות למען שלומם וחייהם של הילדים.