דרושות מנהיגות באשקלון ושדרות

דבי ביטון רוצה לנקות את שדרות מהזבל ולאה מלול רוצה להחזיר את הצעירים לאשקלון. כששומעים על מה ששתי הנשים האלה עברו בחייהן האישיים, מבינים שזה לגמרי קטן עליהן

טל שניידר

12/09/2013


דבי ביטון, מתמודדת לראשות עיריית שדרות ברשימת "יש עתיד"

לדבי ביטון נולדו שתי ילדות עיוורות. לקראת גיל 40 החליטה להיכנס להריון שלישי. המטרה היתה: לאתר את הגן הבעייתי, לקראת היום שבו שתי בנותיה הגדולות ירצו להיכנס להריון ולהפוך בעצמן לאמהות. הרופאים המליצו לנטרל את הגן, באמצעות בדיקות תוך כדי הריון שלישי.

הניסוי הצליח. הילדה השלישית, בת הזקונים נולדה רואה (למרבה השמחה) והאחיות הגדולות, שעד היום מכנות את הקטנה 'גנית' ילדו ילדים בריאים.

סיפור החיים של ביטון, 48, כמו סיפורים של אנשים רבים שפוגשים בעבודה עיתונאית בדרכים, הוא מדהים. לא מוותרת, לא מרפה, לא נותנת לקשיי החיים לעצור ולעכב. ביטון עסקה בכל דבר שבא תחת ידיה והיא חשבה שיש צורך, מיד, לטפל בו לתקן אותו: היא היתה אחות בית חולים, משווקת מורשת של סלולר בדרום הארץ, אחר כך היתה לה חברת כח אדם בשדרות, ובגיל 43 הלכה ללמוד משפטים והפכה לעורכת דין.

דבי ביטון, צילום: טל שניידר

למען בנותיה למדה כתב ברייל והלכה בבית עם עיניים מכוסות, כדי לדעת איך להתמודד עם הבנות. כאשר משרד החינוך הורה לה לקחת את הבת הגדולה לחינוך מיוחד בבאר שבע, ביחד עם ילדים שנולדו פגועי מוח, ביטון לא ויתרה ודרשה שהיא תשולב בחינוך הרגיל. כשנולדה הבת השלישית, ללא כל בעיות, ביטון שקדה על הבגרויות של השתיים הגדולות, כשהיא יושבת ומקריאה להן פרקים בספרים ומלמדת ואתן הכל בעל פה, הכנה לבגרות.

שתי הבנות הגדולות שירתו בצבא, כמו נערות רגילות, התחתנו, נולדו נכדים – וכל זה לפני שהתחלנו אפילו לדבר על ההתמודדות המורכבת עם שנות הקסאמים על שדרות.

היא ראתה כיצד מנצלים עובדים אריתראיים בשדרות, עושקים אותם, לוקחים מהם כסף סתם, אז הגישה בשמם תביעה ייצוגית נגד חברות כח האדם וניצחה. היא עמדה בבית המשפט עם אחותה וראתה מהו הסבל שהיא צריכה לעבור בהליך גירושים, אז אמרה לאחותה: זהו, אני הולכת ללמוד משפטים ולשנות את הדברים.

שעתיים לצידה של ביטון ומיד הרגשתי שאולי אני לא מספיק יעילה בעולמנו הזה. יכולתי להספיק הרבה יותר דברים עד עתה. ביטון מתמודדת על ראשות עירית שדרות בה חיים כ 22 אלף תושבים. זו לא הפעם הראשונה שאישה מתמודדת על ראשות העיר. אחלמה פרץ ניסתה בשנת 2008 והפסידה לדוד בוסקילה, ראש העיר המכהן. היום פרץ נמצאת במקום השני בסיעתו של בוסקילה ותמונותיה, יחד עם בוסקילה, מופיעות בגדול על כרזות רבות בעיר.

אז למה חברת למפלגת "יש עתיד"? אני מבינה שהמפלגה הזו לא כל כך אהובה כאן בעיר?

"אני התחברתי למפלגה לפני שנה וחצי. מודה שלפני כן, לא ממש התעניינתי בפוליטיקה והצבעתי תמיד לפי הקוד המשפחתי. בעבר תמיד הצבענו לליכוד ולפני שנים אבא שלי, שהוא שכן של עמיר פרץ, אמר שמצביעים לפרץ וזה מה שעשיתי. לא טרחתי לבדוק. אבל לפני שנתיים בקיץ 2011, ראיתי את ההפגנות בטלוויזיה ואמרתי לבן זוגי, חייבים לנסוע לתל אביב להשתתף והגעתי לשם וראיתי את כמות האנרגיות ואת הכוח של הציבור והחלטתי שיותר אני לא מצביעה לפי מה שהמשפחה קובעת, אלא מתערבת בנעשה. יאיר לפיד הגיע לפה לכמה מפגשים עם תושבים באזור ואני מאוד אהבתי את האנרגיות שלו ואת הגישה. הוקסמתי מן הטמפרמנט. חברים פה אמרו לי שהוא צפונבון ומתנשא, אבל אני לא הרגשתי את זה. יצרתי קשר מאוד חזק עם מאיר כהן, שר הרווחה, שהוא מאוד אהוב עלינו פה בשדרות והתייעצתי איתו. אני מרגישה שאצל לפיד יש מי שמקשיב לנו."

ומה עם ההצבעות המשפחתיות?

"אני בת בכורה מתוך שישה ילדים. שדרות זו אכן עיר עם פוליטיקה שבטית כאשר אנשים עדיין נוטים להקשיב לראש המשפחה. כאשר התחלתי לחבור ל'יש עתיד', האחים שלי, שהם כולם משכילים ומלומדים – מהנדס, עורך דין, רו"ח -  הרימו גבה, אבל שכנעתי אותם. כולם הצביעו 'יש עתיד' בבחירות לכנסת ועכשיו הם יצביעו לי"

מה מטריד אותך בעיקר בשדרות?

"בואי איתי החוצה ותראי עד כמה העיר הזו מלוכלכת. אי אפשר לחיות כך. אתמול היה יום שוק, חלפו 24 שעות ואף אחד עדיין לא ניקה את השוק. תראי את המיגוניות, המקום אליו אנשים אמורים לרוץ תוך 20 שניות אם יש כאן מתקפת קסאמים. מזוהם. העיריה לא מנקה ולא שומרת על חזות העיר. זה מצב קיצוני שקשה לנו לתושבים עמו"

למה להצביע לך ולא למועמדים האחרים?

"כי בוסקילה כבר חמש שנים ראש עיר ולא עושה מה שצריך. הרמה של החינוך לא מספיק גבוהה ואפשר לראות איך העיר נראית ויש גם את הסיפור של טיפוח מקורבים וקבלנים שקרובים אליו. אלון דוידי, המועמד של הליכוד מגיע מגרעין תורני חרדי. הוא איש מפלגת הבית היהודי ויש חשש שאם הוא ינצח, העיר תתחרד עוד יותר. אני גם מגיעה ממשפחה מסורתית, אבל לא רוצה ששדרות תהיה בית שמש ושהצביון פה ישתנה לגמרי".

* * * * * *

לאה מלול, מתמודדת לראשות עיריית אשקלון ברשימה עצמאית

לאה מלול, 49, יושבת מולי במסעדת דגים במרינה של אשקלון ויודעת לפרוט את הקמפיין שלה למשמעויות הכספיות. הכנות שלה בתחום הכספי חריגה. אני מעלה את השאלה הכספית בפני מועמדות רבות, כיוון שזהו אחד המכשולים הגדולים בקמפיינים. עד היום, כמעט כולן התחמקו ממתן תשובות בסוגיה הזו.

250 אלף ש"ח זה המקסימום שעומד לרשותה. לפי החוק לא ניתן לגייס תרומות לקמפיין מקומי בחו"ל (מלול חייתה למעלה מעשר שנים בדרא"פ ובארה"ב) ולכן היא נעזרת רק בתרומות של המקומיים.

מלול הוציא 5,000 ש"ח מכספה הפרטי וכל השאר מתרומות של אחרים. 50 אלף ש"ח הוא הסכום שדרש משרד הפנים עבור ההתמודדות לראשות העיריה, 25 אלף ש"ח עלתה התמודדות לחברת מועצה. את הפתקים שיש לשים בקלפי ביום ההצבעה היא צריכה להדפיס על חשבון עצמה, וזה עומד לעלות כ 30 אלף ש"ח. השלטים שהיא הדפיסה ותלתה בבתים של תושבים עלו לה כ 40 ש"ח לשלט והיא הדפיסה כ 150 כאלה (6,000 ש"ח). העיריה מנהלת מולה מלחמה על הסרת השילוט בכל מיני כלים של תקנות עירוניות, דו"חות וקנסות. למה לא להשתמש בחוקים המקומיים כדי לקפד ראשה של מועמדת?

הלאה: שני שלטי חוצות גדולים בכניסה לעיר, בגודל של שני מטר על שני מטר עולים 7,000 ש"ח לחודש, כפול שלושה חודשים ובסך הכל – כ 45 אלף ש"ח. וכל מה שתואר פה לעיל, גומר כמעט את כל הכסף, לפני שעושים קמפיין. מלול לא נעזרת ביועץ תקשורת, גם לא ביועץ קמפיין, אין אף מפלגה איתה, רק צוות של 50 מתנדבים וההחלטה הפרטית שלה להיות ראש העיר של אשקלון, בה חיים כ 250 אלף תושבים.

"אני מתמודדת מול בני וקנין, ראש העיר המכהן, און אנד אוף מזה 17 שנה ומול חבר המועצה המכהן, איתמר שמעוני. שני הקמפיינים שלהם שופכים כמויות עצומות, מליונים על השילוט ועל הקמפיינים. ואני רק עם המתנדבים והיכולות שלי"

כמו ביטון (שדרות, לעיל), מלול מגיעה עם סיפור חיים מדהים: היא גדלה כבת תשיעית למשפחה חרדית אשכנזית (קורנבליט) במאה שערים. המשפחה הירושלמית שהגיעה לישראל בשלהי המאה ה 18 לא אימצה את העברית מעולם ובבית דיברו רק יקית ואידיש. מגיל 16 ניסו לשדך לה חתן והיא לא הסכימה. התלוננה על הסגר בבית, וההורים התרצו והכניסו אליהם בחורה צעירה (מהחינוך המפדל"י) שתלמד אותה הנהלת חשבונות. באמצעותה, מלול התחילה לצאת בהיחבא לעבודה חברת אינטל ושם פגשה את אבי מלול: “מזרחי, חילוני ושמאלני", כפי שהיא מתארת אותו, ומספרת כיצד חייה מיד השתנו.

לאה מלול. צילום: טל שניידר

מלול נסעה בעקבותיו ובעקבות העבודה באינטל לדרום אפריקה, ואחר כך לעמק הסיליקון, למדה הוראה וכשחזרו לישראל ב 1999, עם ארבעה ילדים, בחרו באשקלון כעיר שלהם. היא השתלבה כמורה לאנגלית בבית הספר, כיו"ר ועד הורים וב 2006, החלה לעבוד כדוברת בית החולים "ברזילי" באשקלון ומיד מצאה את עצמה בלב הסערה של הטיפול בפרויקט הרחבת בית החולים ומיגונו מעל למה שהתגלה אז כבית קברות פגני. עוד קודם לכן, הצטרפה מלול למפלגת שינוי והיתה חברה פעילה במפלגה ולדבריה, קרובה לטומי לפיד.

את מרגישה יחס לא טוב כלפיך בגלל שאת אישה?

"כל הזמן. אני מקבלת את השוביניזם הגברי דווקא מגברים אשכנזיים מלומדים ולא מגברים בני עדות המזרח"

למה זה קשור למוצא?

"כי הייתי מצפה מאותם המשכילים בעלי פרופיל של מהנדסים, קבלנים, אנשי צבא, בעלי מעמד שיבינו מה זה שוויון. לא מדובר על יחס ממתחרים פוליטיים בעיר, אלא דווקא מאנשים שהקול שלהם והגישה שלהם בתוך העיר משפיעה על האחרים. הם אומרים לי 'את לא מסוגלת', 'בשביל מה את צריכה את זה'. זה דברים שהם לא מעזים להגיד לבני וקנין או לאיתמר שמעוני.”

ומה את עונה?

"אני עונה לה ש'מה זאת אומרת בשביל מה אני צריכה את זה?. אני צריכה את זה בדיוק בשביל להיות זאת שמיישרת את המדרכות בעיר עבור אמהות עם עגלות. אני צריכה את זה בשביל לשפר את רמת החינוך בעיר. בשביל לטפל בחלק הדרומי של העיר, שהוא מוזנח ומזעזע ולא דומה כלל לחלק הצפוני של העיר, שם זורם אצל התושבים דם כחול והם מקבלים כל מה שהם רוצים'".

באיזה חלק של העיר את מתגוררת?

"בכחול. אבל המטה בחירות שלי הוא בצד של האדום, הצד של העיר שלא מתייחסים אליו. את העיר אפשר לחלק לצפון ודרום באמצעות כביש בן גוריון שמוביל ישר לתוך המרינה. ההזנחה בדרום כל כך פושעת שאפילו הקדוש ברוך הוא זועק, כמה אפשר לדרוס את תושבי הדרום. זו עזובה, כיכרות מוזנחים, העדר נקיון'".

למה את חושבת שהמלחמה הציבורית שלך על הזזת הקברים והמאבק מול הרשויות מכשיר אותך לנהל את העיר?

"אני מאמינה שאסור לנו לערבב דת ומדינה. אני באה מבית דתי, אבל אסור לתת לדת לנהל לנו את החיים. אשקלון היתה זקוקה לבית חולים הממוגן הזה ולמבנים רפואיים רחבים יותר. זה יביא לנו לכאן עוד רופאים ועוד מהנדסים ואוכלוסיה איכותית. זה אמצעי חשוב ביותר להחזיר העירה את הצעירים שלנו. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו לחזור לגור כאן ושיהיה להם מה לצפות מאשקלון. העברת הכסף לבית החולים של אשקלון היתה תקועה בממשלה במשך שמונה שנים ואני ניהלתי מאבק עיקש בעניין הזה. מלחמה עקובה מדם, זו היתה. אני זוכרת שהלכתי לאולמרט ודיברתי איתו על כך והוא אמר לי: 'לא יזוז. בישראל לא יזיזו קברים'. בסוף הצלחנו".

>> צילומים: טל שניידר. את הפוסטים של טל ניתן לקרוא גם בפלוג, הבלוג הפוליטי