אביטל סבג - הבלוג של אביטל סבג

חפצים, מחשבות ויער

לחברתי , האמנית שי זכאי, יש סיפור מאוד מעניין על אנשים וחפצים וכל מיני דברים שעוברים ביניהם...מזון למחשבה: "כשעץ נופל ביער, הוא לא באמת מת ( אלא אם כן קבלן עצים לוקח אותו משם, והופך אותו למשהו אחר ). הוא מתמוסס אל האדמה לאיטו ובדרך מזין את כל יושבי היער ואת האדמה, וכל הסביבה מרוויחה […]

אביטל סבג

01/03/2013


לחברתי , האמנית שי זכאי, יש סיפור מאוד מעניין על אנשים וחפצים וכל מיני דברים שעוברים ביניהם...מזון למחשבה:

"כשעץ נופל ביער, הוא לא באמת מת ( אלא אם כן קבלן עצים לוקח אותו משם, והופך אותו למשהו אחר ).
הוא מתמוסס אל האדמה לאיטו ובדרך מזין את כל יושבי היער ואת האדמה, וכל הסביבה מרוויחה ממופע ההתכלות שלו.
זהו תהליך מחזור טבעי ואף מחזורי שקורה בטבע. עץ המסיים את חייו הזקופים, מעניק חיים לשאר המערכת.
ומה קורה עם עץ מעובד, שחי 50 שנים בדירה אחת, וכעת בעליו נפטרו ואין לו דורש?, איך הוא יכול להעניק חיים חדשים למערכת?
התחלתי לחשוב על זה לעומק עם מותם של הורי ב- 2004. ארבעה חודשים בלבד הפרידו בין מותם.
פתאום צריך היה לפרק בית שהיה קיים למעלה מחמישים שנים באותו המקום.
ראיתי מה בני אדם מוכנים לקחת מהבית... כלומר בכל חברה צרכנית, ייקחו את הספה המעוצבת, רצוי מותג כלשהוא, את הכורסה האמנותית, דברים שיש להם לוגו.
הפירוק כלל מיון, מסירה, זריקה, אריזה, וגם שמירה.
אבל דבר אחד היה לא פתיר; אף אחד לא התעניין בפרטי הריהוט מילדותי, שנותרו שם ללא דורש. חמישים שנים שהו בדירה אחת, וכעת, עם מות הורי, נשארו מיותמים..
התבוננתי על הכסא שהיה שלי מגיל שלוש, השולחן הקטן שעליו ערכו לי יומולדת שלוש, עם עוגה ונרות, מתקן העניבות והחליפות של אבא ושולחן התה של אמא. פרטי ריהוט ללא לוגו, מעץ ישן, לא נדיר, ללא חן מיוחד.
ברגע אחד, פרטי הריהוט של ילדותי איבדו את ערכם ולא נמצא לזה דורש.
איך זה, חשבתי לעצמי, שמה שהיה טוב במשך 50 שנים, איבד מערכו ביום אחד?
יכולתי לתת לסוחר גרוטאות להעמיס גם אותם, אבל הם היו לי מוכרים מידי. הפשטות שלהם, ו"נפילת הערך" שלהם, עוררו את מחשבותיי. חייתי עם הצורה שלהם כל כך הרבה שנים...צורה שכבר נצרבה בזיכרון הילדי שלי.
לקחתי אותם אלי הביתה לכפר שליד היער, ובמשך זמן מה ציפיתי כל פרט ריהוט בעלים מהגינה.  
זה היה שלב המיחדוש.  כעת הם היו לזיכרון ילדות עם טביעת אצבע של בייתי. שולחן הכתיבה והכסא שלי ושאר פרטי הריהוט, מכוסים בעלי שלכת, הוצגו במיצב רב תחומי במספר גלריות, ואח"כ נשאתי אותם אל היער שמאחורי הסטודיו וביקשתי מהם לחזור להיות חומר גלם... שילכו ויהיו מה שהיו פעם – עצים.
אחת לשנה אני מצלמת את ההתמוססות של ילדותי, לתוך האדמה, את הפרידה שלי מבית הורי, מהורי עצמם. כעת, כבר לא נשאר הרבה מסלון העלים שלי. רמזים של כסא, שאריות של מתקן העניבות של אבא. המיצב- שיבה לאדמה, הוא לא רק עבודת מחזור, ולא רק עבודת מיחדוש, הוא יצירה באמנות אקולוגית, הממחישה לצופים תהליכים טבעיים שקורים כל הזמן בטבע, אך אנחנו לא עוצרים לראות.
הדיאלוג בין ההעלמות של ילדותי וחפצי הילדות שלי, לבין העלמות הטבע, מתקיימת בתהליך האיטי הזה במהלכו אני מתעדת את העלמות החפצים לתוך האדמה.
בתצלום השישי, שש שנים לאחר ההצבה ביער, פורץ פתאום היער מתוך שרידי הריהוט העצי, ומכסה אותם, ומתחייה."

אנחנו מזמינות אתכם לחשוב על היחסים שלנו עם חפצים ועם אוכל במפגש מיוחד עם אמנית אקולוגית וסדנת בישול, שיתקיים במסגרת אירועי

פסטיבל האוכל הכפרי ה-13 מטה יהודה

כל הפרטים על האירוע "אקו-לוגיה" שיתקיים ביום האשה 8.3 במושב שריגים כאן