שדה בלי סודות - הבלוג של לירז גרין

השניצל של יום רביעי

במקום עוד פוסט על רגשות אשם אימהיים...

לירז גרין

12/05/2014


צ'יפס, שניצל וסלט ירקות חתוך דק דק עם המון מיץ לימון. עד היום זה המאכל האהוב עלי. המאכל של יום ד'.

imagesיום ד' היה היום היחיד בשבוע בו אמא לא עבדה בצהרים ועד היום יש לי את החמימות המיוחדת הזו של היום הרביעי בשבוע טבועה בזכרון. כשהיינו קטנים, בשאר ימי השבוע, סבתי היקרה הייתה מחכה לנו בבית עם קערת קוסקוס ורוטב, ממנה היתה מאכילה את כולנו או עם תבשיל בשר ונזיד ירקות, הקרוי בשם הכל כך לא מפתה "טבח'ה". בגיל מאוחר יותר, כבר הייתי "ילדת מפתח", שתמיד חיכה לה אוכל של אמא. כשהתבגרתי, חברות שלי היו נותנות הכל כדי שאזמין אותן לארוחה טריפוליטאית אותנטית מעשה ידי אמי, כי המאכלים האלו, שהיו בשבילי מנה יומיומית, היו עבורן כל כך נדירים ואקזוטיים. אבל אני אהבתי את האוכל של יום ד'. האוכל הפשוט הזה, שכל הילדים אוהבים, אבל גם קצת נמאס להם ממנו, כי הם קיבלו אותו במרבית הימים, בשבילי הוא היה מיוחד. הוא היה האוכל שאומר "אמא בבית". לתחושה הזו של למצוא את אמא בבית, אחרי שהתרגלתי לזה שאבא עובד אדמה בשדה במושב ואמא עובדת קשה מחוצה לו, לא מצאתי תחליף עד היום. ההבנה הזו, שאת מגיעה לבית שמחכים לך בו, עם אוכל חם, עם חיבוק אוהב, עם יחס אישי רק לי ולאחיי הקטנים והמעצבנים דאז, הייתה הדבר הנפלא ביותר, שחיכיתי לו כל השבוע.

1282056_59631662

לכן, אני כל כך מבינה כשהבנות שלי שואלות אותי כל יום, על אף שהן יודעות את התשובה: "אמא, מי מוציא אותנו היום?". הן יודעות שהאיש שלי, אבא שלהן, החליט בתחילת השנה החלטה אמיצה וחסכונית להוציא אותן מהצהרונים ולתמרן את משמרות העבודה שלו כך שיוכל להוציא אותן בכל יום מהגן ומבית הספר ולהכין אתן יחד ארוחת צהרים ושיעורי בית. הן יודעות שאני מתמידה באותו מקום עבודה עשר שנים, שמאפשר לי להכניס אותן מדי בוקר לגן ולהפיל את העט בשעה 15:30 כדי לפגוש אותן בבית לא יאוחר מ 16:00, אלא אם יש הפקה או פגישה חשובה, שדורשת את נוכחותי. הן יודעות ומחכות לימים בהם סבא או סבתא מגבים אותנו בסידור וגם שמחות מאד שמדי פעם, כשאין ברירה, הן בכל זאת הולכות לצהרון באופן חד פעמי. ולמרות זאת, על אף הידיעה וההבנה העמוקה שלהן את סידורי הבית, הן מלאות תקווה כשהן שואלות את השאלה הזו, אם אני אחכה להן בבית היום. אני מבינה אותן.

1422766_42566222

קריירה ואמהות. ב GOOGLE יש כרגע 226000 תוצאות עם המושג הנדוש הזה ועדיין, כולנו ממשיכות לכתוב עליו ולנתח אותו, מי בעד ומי נגד. האבות החדשים צצים כמו פטריות אחרי הגשם, ממלאים את מקומנו המסורתי בניהול הבית וגידול הילדים ומאפשרים לנו להתפתח, להגשים, להשיג. האיש הפרטי שלי אמנם משאיר לי בלאגן אטומי במטבח ובסלון, אבל אין רגועה ממני בין השעות 13:30-16:00, כשאני יודעת שהבנות שלי נמצאות במקום הכי טוב שהן יכולות להיות בו עכשיו. אבל אני לא שם. אני מעבירה עוד פרזנטציה מול שולחן ישיבות מעץ מהגוני כבד, סביבו יושבים גברים ונשים בחליפות ובסבר פנים של "ישחקו הנערים לפנינו" שאימצו לעצמם הלקוחות, אני עוברת על קובץ אקסל של תקציבי ענק וכסף של מישהו אחר, אני מנסחת עוד סלוגן לאירוע "מדהים, מהמם, חוויה של פעם ב...", אני שם, בחוץ, בעולם האמיתי, שכל כך רציתי להיות חלק ממנו, העולם של הגדולים, שעד לא מזמן הרגשתי בו כמו ילדה קטנה והופ! אני כבר שייכת לצד הבוגר שלו. אני שם והם כאן, בבית. וכשאני פותחת את הדלת הן קופצות עלי בשמחה, בדיוק כמו שאני אוהבת והאיש שלי מתכונן לצאת כבר לעבודה ויש לי אחר צהרים שלם לבלות איתן אבל... אני עייפה, אני טרודה, אני רעבה, אני צריכה קצת...שקט!!!. מגיע להן קצת את התחושה של השניצל, צ'יפס, סלט של יום ד' והאמת?... שגם לי.

1267175_61712807

כשהן יהיו גדולות ויהיה להן בלוג בסלונה, הן יכתבו שאמא שלהן הייתה אשה מאד עסוקה. הן יכתבו שהיא עשתה איתם המון המון כיף ולקחה אותן למלא אירועים, בתי מלון מפנקים וטיולים מגניבים. טעם הילדות שלהן יהיה מתובל תמיד בחוויות גדולות מהחיים, אבל לא יהיה לו את הטעם של יום ד', הפשוט והביתי. או שאולי זו רק ההחלטה שלי?...

 

ועכשיו, שיר:

כתם בצווארון הלבן/ לירז גרין

לפעמים בין בניינים

גבוהים ומלאי זכוכית

אני צועדת ושומעת

את צלילי העקבים

שצועדים יחד אתי

מאחוריי ומצדדי

מיהו הצועד?

ברחובות הסואנים

בצהרים של שאון היום

אני רואה את הצל

שעומד לכסות

את מה שהעיניים רואות

אחת, שתיים, שלוש

דג מסריח?

מרגישה כמו כתם בצווארון הלבן

מרגישה זרה ולא קשורה

לכל ההמולה הזו של הרחוב

להמולה של אנשים שעושים את מה שאנשים גדולים עושים

רוצה לחזור להיות כתם על הסינר הלבן של אמא

כתם קטן של שוקולד, של ידיים קטנות שעוטפות צווארה

בחיבוק בלי הבטחות