בין השורות - הבלוג של שלומית

נשים בונות גשרים

זה התחיל בקיץ האחרון. רצח שלושת הבנים, מבצע צוק איתן וגיוסו של בני הבכור ליחידה קרבית. ואת הכל מלווה תחושה קשה - מה שהיה הוא שיהיה

שלומית

17/11/2014


מאז הקיץ אני מסתובבת עם מועקה. בעבר היתה לכולנו, אנשי שמאל או ימין, דעה ברורה איך הפיתרון לסכסוך צריך להיראות. הקיץ האחרון גרם לי להבין שהמצב מורכב משחשבתי.

כשהגיעה ההזמנה להיפגש עם קבוצת בלוגריות ממטה בנימין - מתנחלות ברשת במרחב שלהן, היה לי חשוב להצטרף ולראות את החיים מבעד לעיניהן.
לא באתי לדבר אידיאולוגיה. אם היינו מתרכזות בזה בטח היינו מגלות את המפריד. אבל אותו כולנו מכירות. באתי להכיר ולדבר.


נשים בצל - עד מתי?

תוכנן לנו יום עמוס תחת המטריה של מועצה אזורית מטה בנימין. ביקרנו באולפנה לנערות במצוקה בדולב- מפעל מבורך ומחמם לב. ביקרנו בשילה הקדומה, עם כל ההיסטוריה שהיא מקפלת בתוכה ופגשנו את שורי המקסימה- משחזרת מלאכות קדומות וביקב טורא, שם הכרנו את בעלת המקום, ורד בן סעדון.

אבל גולת הכותרת מבחינתי היתה המפגש עם הנשים ב״בד בבד״, בית קפה עם נוף קדומים. ישבנו שם נשים מרחבי הארץ ומתנחלות וביניהן העיתונאית אמילי עמרוסי ובת גלים שער, אימו של הנער שנחטף ונרצח - גיל-עד שער ז״ל.
ופתאום המילה מתנחל קיבלה פנים וצבע. הרבה צבעים. לא רק הפנאט המתלהם שמצטייר מהתקשורת ומהמערכונים.

המתנחלות, נשים מקסימות שעם כל אחת מהן הייתי יכולה לשוחח שעות, דיברו במגוון קולות - היתה זו שמאמינה שכאן, בדיוק כאן, היא צריכה לגור, והיתה אחרת שרק חיפשה חינוך טוב וקהילה תומכת והיא פוחדת בלילה אבל משתדלת להסתיר זאת מהילדים. וזאת שהיא דור שני שם ומרגישה שיש לה זכות אבות וההיא שכועסת על המדינה ששלחה אותה לכאן אבל לא מחילה עליה את החוק הישראלי. ובת גלים שער, שמסתובבת הרבה בארץ ומרגישה שמשהו קורה בחברה הישראלית על מגזריה השונים ושיש יותר נכונות לדבר.

והיינו אנחנו, מהצד השני של הקו הירוק - הצפון תל אביבית שאין סיכוי שלפני שנה היתה מגיעה לכאן וההיא שבעלה ממש לא אהב את זה שהיא כאן. אבל היא כאן.

ומשני הצדדים, אימהות לחיילים שכל כך פוחדות מהדפיקה בדלת.

כשנשאלו על כך, הביעו המתנחלות רצון לדבר עם שכנותיהן הערביות, דיבור שנקטע מאז האינתיפאדה הראשונה. וחשבנו לנו שאת השיח מובילים גברים ואולי אנחנו יכולות לעשות את זה אחרת, כמו ורד בן סעדון מיקב טורא, הייננית היחידה בארץ בעולם גברי, אשר מצליחה להבקיע מחסומים ולהגיע לשיתופי פעולה נפלאים.

והבנתי כמה חשוב שנדבר. קודם עם עצמנו, ואז גם עם נשים ערביות. יש לי הרגשה שנמצא הרבה דברים במשותף. את האגו בטח נשאיר בצד. הוא לא חשוב, הילדים שלנו על הפרק.


למעלה מימין (בכיוון השעון): שורי פרוביזור, בת גלים שער, ורד בן סעדון

נראה שעם השנים השלום הולך ומתרחק. קבוצות קנאיות בשני הצדדים הולכות ומקצינות והאינטרסים הכלכליים של החמאס מלבים את המאבק. השנאה וחוסר האמון מעמיקים ואיתם הייאוש של הקבוצות המתונות.

מכתב הגנרלים שפורסם לאחרונה חיזק אצלי את ההרגשה שמשהו חייב להיעשות. גם אם זה עתיד להיכשל. את האין שלום (או הסדר), כבר יש לנו.
אני חושבת שלדבר זו התחלה טובה. את האמון צריך לבנות בהמון מעגלי שיח. ואני אאמין לך יותר כשתגידי לי דברים קשים בעודך מסתכלת לי בעיניים. ואולי אצליח לשכנע אותך שיש זווית נוספת ואת תחזרי הביתה ותשתפי את בן זוגך, וגם אני.

ואולי גם הם ירצו להצטרף וביחד נחשוב על משהו ונעשה צעד שילך ויצבור תאוצה. אנחנו לא פוליטיקאים וממש לא חשוב לנו לשרוד רק עד סוף הקדנציה. האופק שלנו רחוק יותר. אנחנו רוצים לשרוד.

אני לא משלה את עצמי שהפתרון בהישג יד, וממילא אלה שיסכימו להיפגש הם המתונים יותר. אבל זה לא משנה. אין ברירה. צריך להתחיל ממשהו. אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל לחייל שלי בעיניים ולאחיו שמתגייס בעוד מספר חודשים ולהגיד ילדים, אני עושה משהו. בעודכם שומרים עלי עם הנשק אני מנסה לבנות גשרים.

ובדרך חזרה שמעתי על שני פיגועי דקירה שאירעו במהלך היום - האחד בתל אביב והשני בגוש עציון.

שתי דפיקות בדלת.

שם וכאן.