חסה חוסכת - הבלוג של חסה חוסכת

ואז הגיע ז'ניה

אני וקולגה נקראנו לעזור בפנוי דירה בדיור מוגן. הדבר היה ככה (קיבלתי אישור להשתמש בבטוי)

חסה חוסכת

29/06/2017


לארוז ולפרוק דירות בזמן מעבר פירושו עבודה פיזית לא קלה. לעזור לאנשים לסדר את הבית שלהם, במיוחד לאלו שמצב הסדר בבית שלהם משקף קושי כלשהו בחיים - פירושו עבודה רגשית לא פשוטה. אבל אין ספק שהעבודה הקשה מכולן, זו שנכנסת ללב ולנשמה ונשארת שם זמן רב, היא פנוי של בתי נפטרים. לצערי (טוב, נו, גם טיפה לשמחתי), החיים היקהו אצלי קצת את כל מה שקשור לרגשות עזים בנוגע למוות, ולכן אני תמיד חוששת שמא לא אוכל לבצע את הפרויקטים האלו ברגישות ובטאקט הנחוץ.

לכן מה מאד שמחתי כשקולגה יקרה ביקשה ממני להצטרף לפרויקט כזה. מיד הסכמתי, אבל ביקשתי ממנה שהיא תהיה אחראית על כל הקשר עם המשפחה והעזרה בפרידה מהחפצים של האם שהיתה מאד אהובה. וכך היה. דנה, הקולגה, ניהלה את כל תיאומים מול המשפחה ובית הדיור המוגן. אני דאגתי למינהלות - חומרי אריזה, קשר עם המובילים, תיאומים לגבי חניות (מכירים את האחראי על החניון שמנסה להדריך אותך איך לנהוג ואף מגדיל עשות ושואל אם להחליף אותך? לא התחלה טובה בשבילי...) ואנשי התחזוקה של המקום, ומציאת כתובת הולמת לכל הדברים הקיימים בדירה.

החלטנו לנסות ולארגן את כל המבצע ביום אחד. הגענו בצהרים ומיד התחלנו במיון ואריזה אינטנסיביים: כל השמיכות, הכריות והמצעים נארזו ביחד - למקום שצריך אותם. כל הבגדים, התיקים והנעלים נארזו בשקיות משל עצמם, למסירה בויצו. התרופות, תוספי המזון, ציוד עזרה ראשונה ורפואה למינהו רוכזו בכמה תיקים גדולים - והורדו למרפאת הבית, לשמחתם הגדולה. ככה ידענו שגם יעשה בהם שימוש וגם שמה שלא צריך יושמד בצורה אחראית ולא מזהמת. כל ציוד המטבח החשמלי, הסירים, המפות וחלק נכבד מכלי האוכל נאספו על ידי אפרת מיכאלי המופלאה, שגם הביאה לי ארוחת צהרים משובחת. גם אביזרי דקורציה שונים נלקחו על ידה כדי לעצב את מטבחי הפרויקט "סלטה - בית ספר לירקות". (בעזרת המעצבת יוצאת הדופן טל לוין).

סלטה

סלטה

 

 

 

שאר הכלים נארזו ונלקחו למחרת לעובדת רווחה בראשון לציון, שתחלק אותם בין משפחות שזקוקות להם. הספרים עברו ל"סיפור חוזר". את העציצים השארנו בדירה - לדיירים הבאים או לשימוש המקום. הרבה דברים נאלצנו, לצערנו, לזרוק. גם כאן השתדלנו למיין את הדברים - מחזור נייר, פלסטיק, טקסטיל וזבל רגיל. דנה עלתה וירדה עם עגלת הסופר שקיבלנו מהמקום שבע או שמונה פעמים.

את כל מה שהיה נראה לנו בעל ערך סנטימנטלי למשפחה - כתובה, מחברות ישנות, תמונות סטילס ותעודות, שמרנו במקום מיוחד. אפילו טבעת קטנה, אולי נישואין, שצצה באחד התיקים כשכבר הייתי בבית - תימסר למשפחה בסוף השבוע. לפעמים קרובים, שגם ככה קשה להם עם כל המעמד, לא מגיעים לכל אותן פינות נסתרות וחפצים משפחתיים מיוחדים. זה גם המקום לציין שבעלת הבית המנוחה היתה יכולה בשמחה להצטרף לאדונית הארונית. סדר מופתי. ניקיון מוחלט. כל דבר במקומו המדויק. תענוג.

ואז הגיע ז'ניה.

ז'ניה הוא המוביל החביב עלי. אנחנו מדברים בטלפון ומסתמסים כבר ארבע שנים בערך. מעולם לא ניפגשנו, כך שכשירדתי לחניון לפתוח את השער למשאית שמחתי סוף סוף לקשר פנים לשם (שהסתבר שהוא בכלל אלכס. ז'ניה זה שם החיבה שהוריו נתנו לו כשהיה ילד. לך תבין). ז'ניה הגיע רגלית כדי לראות שהמשאית נכנסת בגובה, התקשר לדניס, הבחור שעובד איתו, וזה, עשוי ללא חת, הגיע בדהרה מעבר לסיבוב ונכנס עם המשאית לתוך החניון כאילו מדובר במיני מיינור. הרגשתי בסרט. מאותו רגע דברים התחילו לתפוס מהירות. דנה, שהיא בחורה מתונה, לא הבינה מה קורה לי, כשנכנסתי לאטרף להספיק לארוז הכל לפני שז'ניה ודניס יגמרו להוריד את הרהיטים. ארגזים, מסקינגטייפים ופצפצים עפו בחלל עד שהארגז האחרון נסגר. אני, שמתעוררת לחיים ברגעים כאלו, התאמצתי לא לפגר אחרי הבחורים, שבקלילות מיצבו שני ארגזים על הגב, שטיח מתחת לכל בית שחי, שולחן בכל יד ועוד איזו שידה תלויה מהאוזן. המשאית יצאה.

תחושה מוזרה של ריקנות נפלה עלינו. זה החלק הקשה מכל בעיני - הדירה ריקה לגמרי. אין זכר למי שחי פה קודם, אהב, ויצר, וקרא וחשב.

סגרנו את הדלת בשקט.

דירה ריקה