יעל בפינה - הבלוג של יעל ברזילי

הניצחון החלקי של נאני על הבירוקרטיה

איך מכתב שקיבלנו מברלין לפני כחודש וחצי זיעזע את המערכת המשפחתית (+הזמנה לארוע בברלין)

יעל ברזילי

26/04/2014


אבני נגף, שטולפרשטיין

אאאאאאאבני נגף, שטולפרשטיין

     לפני חודש וחצי קיבלתי אימייל מאישה ברלנאית שלא הכרתי.  היא סיפרה שקבוצה של שכנים התארגנה להקים אבני נגף (שטוֹלפּרשטיינֶה) לשכנים יהודים שגרו בשכונה שלהם לפני שפיזרו אותם ברכבות ההן.  הפרויקט מתמקד בעריכת תחקיר על חייו של כל אחד מהמגורשים-נרצחים, ובסופו של דבר הטבעת אבן פליז שגודלה כלבנה אחת, שעליה כתובים שמו של האדם, תאריך לידה, לאן נשלח ומתי. האבן מושקעת כחלק מהמדרכה מול מקום מגוריו האחרון (לא כולל מחנות השמדה).  כך יוצר פרויקט השטוֹלפּרשטיינֶה אלפי אנדרטות קטנות ואישיות שנמצאות בשכונות המגורים עצמן, כחלק מהמדרכה, בדרכם היומיומית של תושבי המקום (להבדיל מאנדרטה מונומנטית אליה נוסעים לעשות טקסים רבי רושם), וגם תעוד של חיי האנשים הללו.

הברלנאית שאלה אם אני באמת קשורה לנאני קרומבך,  שהיא תשמח לחלוק את המידע שמצאה עד כה ושואלת אם יש לי מידע משלי, תמונה אולי.
נו, היא לא ידעה על מי היא נפלה. מחקר היסטורי משפחתי!
צרפתי את שותפי לפשע - אבא שלי, וכך נפתח משרד חקירות השרון-חיפה-ברלין לעינייני נאני קרומבך. חקר החיים מעניין אותנו הרבה יותר מהנצחת המוות.

אבא החל לשלוף אלבומים, מכתבים ומסמכים שאפילו הוא לא ידע שיש לו.  מעומס הדוקומנטים היה אבא כה נרגש עד שנאלם דום ולא יודע מאיפה להתחיל ואני הוזעקתי להרגיע ולעזור בהתנעת התהליך.
אבא כמעט טבע בנחשול המסמכים - כל יום הוא שולח פרט חדש, תרגום נוסף, תמונה פנטסטית אחרת (הייתי חייבת להשמש במילה "פנטסטי". מילה שאבא ממש אוהב). כל שיחה שלנו נפתחת ב"קודם אני צריך לסדר ולקטלג, לראות מה חשוב". אני נוברת במאגרי מידע אינטרנטים מחברת עובדות ומנתחת עם אבא את הממצאים, ומעזה להתווכח איתו על השערות היסטוריות שאנחנו שוזרים בעובדות (זה מרגיז אותו, הרי הוא היסטוריון).

לקארין, האישה מברלין, יש גישה לארכיונים ממשלתיים, היא שולחת לנו פרטים שלא ידענו. בתמורה אני שולחת לה תמונות וקטעי מידע והיא עונה לי "נפלא, אני מרגישה שאני מכירה את נאני עכשיו". היא מבטיחה לעזור בתרגום עשרות המכתבים, חלקם בכתב יד קשה לקריאה, אבל אבא שלי לא משחרר. מחד נלחץ מהכמות הבלתי נתפסת ומצד שני טוען שהוא יכול לבד, רוצה לבד, רק הוא יכול.

זו לא פעם ראשונה שאני מתעסקת בחומרים האלה. אני מכירה טוב את הכפר הפרוסי היפה, מהשנים הטובות של נאני ויוליוס.  הכפר ששוכן בין שני אגמים, ובו הבית הגדול, הכירכרה והסוסים, הספרים, והמוסיקה. אם היו שואלים אותי - מן הראוי היה להניח את אבן הנגף שם, ולא בברלין אליה היגרה רק כשהדברים החלו להשתבש.

נאני ויוליוס בכפר בפרוסיה על רקע ביתם, שטוהם, פרוסיה המזרחית

נאני ויוליוס בכפר בפרוסיה על רקע ביתם שטוהם, פרוסיה המזרחית.

אבל עכשיו אנחנו לומדים על התקופה של נאני בברלין, אחרי שיוליוס שלה מת, אחרי שגם ביתה הבכורה נפרדה מהעולם והשאירה שני יתומים, אחרי שהבינה שהיא לא גרמניה אמיתית.
את המכתבים של נאני ואחרים אנחנו מוצאים בקלסרים וקופסאות סגורות שאיש לא נגע בהן שנים רבות.
בין השורות של המכתבים המצונזרים והטלגרמות הקצרות שהועברו על ידי הצלב האדום אנחנו לומדים על החיים האחרים, רגעים היפים, תקוות והשאיפות, ההתדרדרות, ההחלטות לא נכונות, היאוש.

אנחנו לומדים שלאחר שנולד לנאני נכד בפלסטינה (אבא שלי), היא ביקרה שם פעמיים, (ב-37 ו-38 כנראה!). קטה (סבתי) התחננה שתישאר. אבל היו לה  שני נכדים נוספים, יתומים, עדיין בגרמניה, ולא היה מישהו אחר שידאג לגורלם.

נאני והנכד דני בפלסטינה, 1937

נאני והנכד דני בפלסטינה, 1937

אבי ואני, נטפלים לפרטים הקטנים ביותר בתמונות ובמכתבים, מתווכחים על ההקשרים לפרטים היסטוריים, מנתחים כל פרט עד עצם. הנה למשל במכתב אחד שהגיע ארבעה שבועות אחרי שהיתומים יצאו באניה לפלסטינה, במאי (!)(!)1939:

"אי אפשר כמעט להאמין, שמחרתים ימלאו כבר ארבעה שבועות למועד עזיבתכם .  שמחנו מאוד  לשמוע מכם חדשות במהירות. סבתא [נאני]  מתעמקת באושר במכתבכם, ולכן פנקו אותה במכתבים נוספים, ככל שרק תוכלו לשלוח.
נקווה שהעברת הרהיטים שלכם תיצלח למרות הכל. נאלצתי לנהל שיחה מעט לא נעימה בעניין זה עם אחד מאנשי מחלקת המטבע הזר. נלחמתי עימו כארי, לעת עתה ללא הצלחה. .....נראה אם האפוטרופוס שלך, ד"ר פליס, יוכל להסדיר את ההעברה. אם ייכשל – תיאלץ סבתא נאני לנסות ולהביא  עימה [לארץ] לפחות חלק מהתכולה שלכם.  קנינו עבורכם מכונת תפירה חדישה, אך לקנייתה עלינו לקבל אישור קנייה. החזיקו אצבעות, כדי שנצליח לפחות לסדר זאת."

תגידו: נו מה בכך. מכתב רגיל כל כך. האם אינכם  רואים עולם ומלואו בשורות האלה? חצי שנה אחרי ליל הבדולח,  חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה, רצים להם גאורג (הכותב) ונאני בין פקידים נאצים בנסיון לשלוח את הרהיטים של היתומים לפלסטינה. הם קונים מכונת תפירה חדשה, לצרף למשלוח ונלחמים בביוקרטיה למען רהיטים. ואם לא יצליחו לשלוח - לא נורא. הרי נאני עוד מעט תהגר לפלסטינה בעצמה ותביא איתה כשתגיע לארץ. שימו לב:  לא "אם נאני תגיע" אלה "כש". עניין של ריצות נוספות בין כמה פקידים והעניין הזה יוסדר. אבל דבר דבר, קודם נטפל ברהיטים.

המכתב נכתב על ידי גאורג זכריאס, בן אחותה של נאני. הזכאריאסים הם הגילוי הגדול ביותר שלנו. הגרעין היה זיכרון עמום של אבא, שחשב שהם שני זוגות  נשואים, חברים טובים של המשפחה. בתהליך איטי, בין שורות של מכתבים ומידע ארכיוני, הם מתגלים כקרובי משפחה, שני אחים ושתי אחיות (לגבי אחת מהם עדיין לא בטוחים),  עמם חיה נאני את שנות חייה האחרונות, וגורלם כגורלה.  זה גילוי חשוב גם לקארין מברלין משום שעל המשפחה, זכריאס, אין לפרויקט שם פרטים ושום שארים לדבר איתם. לנו, יש תמונות והמוני מכתבים מהם, בכתב יד מיושן וקשה לקריאה, על ניירות דקים. יקח זמן עד שיפוענחו כולם.

 

נאני והזאכריאסים חוגגים בר מצווה לנכד היתום צבי בקפוט, 1.6.1938 (נראה כמו רמות ים שבים הרמות, לא?)

נאני והזאכריאסים חוגגים בר מצווה לנכד צבי, מאחור עם אחותו רות
בכפר הנוערה בקפוט. 1.6.1938 (נראה כמו "רמות ים שבים הרמות", לא?)

אחרית דבר:

הרהיטים הגיעו לפלסטינה. נאני לא. אחד מהאחים זאכריאס, קורט, גלה לפריז בתחילת 1939. לא ידוע לנו קורותיו בזמן הכיבוש. אחרי המלחמה חזר לגרמניה (במכתב מדהים הוא מתנצל על החזרה הזו), ידוע לנו על נכד שנולד לקורט בסוף המלחמה או אחריה בצרפת. פרטים אחרים מסתתרים אולי במכתבים שעדיין לא נקראו. אנחנו מקווים למצוא את צאצאיו לפני גמר הפרויקט.

ב-22 ביוני יתקיים טקס הנחת אבן הנגף עבור 82 יהודים שחיו בשכונה אחת. כמו נאני לא היה זה הבית המשמעותי בחייהם, אלא הבית האחרון. בדמיוני יבוא לטקס אורחים רבים, גם בשביל נאני, אישה רגילה שאהבה מוסיקה, התגעגעה לנכדים והיתה מוכנה להלחם בבירוקרטיה כדי שתהיה להם מכונת תפירה.

ניתן להירשם לארוע הפייסבוק כדי לקבל עידכונים לגבי הארוע (אפשר ואף רצוי לחלוק עם חברים ברלינאים שעשויים להגיע), או להשאיר לי הודעה כאן.

יומן

יומן שעדיין לא פוענח. כנראה של נאני או אחת מבנותיה.
ה"פוסט" הראשון בו מ-1912.