ט' באב: מה עם חשבון הנפש החברתי שלנו?

"מקום להוביל צדק חברתי ממשי, המנהיגות שלנו הופכת קנאית - והפערים החברתיים הם אלו שגורמים לחורבן". לינדה ששון מנצלת את היום הזה כדי לחשוב על הפליטים, ניצולי השואה והעוני שהופך למכת מדינה

לינדה ששון

16/07/2013


אומרים על הצום ביום כיפור שהוא צום אישי  ו"שעל חטאים שבין אדם לחברו - צום יום הכיפורים לא מכפר". הרעיון בט' באב הוא בדיוק הפוך. הסיפור ממסכת גיטין על קמצא ובר קמצא מדבר על עשיר שהושפל בסעודה וכתוצאה מכך הלך התלונן והוציא את דיבת חבריו רעה בפני השליט הרומי, יחד עם המנהיגות הדתית שהייתה קנאית למצוות ולא לעתידו של העם. המדרשים והיום הזה מבקשים ללמדנו שיעור על שנאת חינם, לקח על עמידה מנגד נוכח העוולות החברתיות וההסבר כי אלו הם שהביאו לחורבנה של ירושלים וחורבן בית ראשון ובית שני, פעם אחר פעם.

אני רוצה לטעון את ט' באב בעוד משמעויות חברתיות. אני רוצה לחשוב על ט' באב כעל יום כיפורים חברתי, יום של תענית ולא יום זיכרון. תענית על העוולות שאנו עושים זה לזה וזו לזו. אני חושבת שבנוסף למטען הרוחני והדתי שמגיע עם היום, יחד עם מנהגי האבל שישנם שמקפידים בהם באופן פרטי  (צום, צמצום שמחות) או במרחב הציבורי: סגירת בתי קפה, סופרמרקטים ודיונים על מגילה איכה ברחבי הארץ, אני חושבת שאנחנו נדרשים לחשבון נפש חברתי.

ביום כזה אנחנו מחויבים להסתכל על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים, לראות מהי שנאת החינם והפלגנות הקיימת בתוכנו, אילו עוולות ואיבה מתקיימת במרחב הציבורי ולהחליט לדרוש את הפסקת העוולות : ניצולי השואה שחיים בקרבנו רעבים, ישנם קשישים חולים שאין להם די לתרופות, העוני הפך למכת מדינה, הפערים החברתיים בישראל הם בין הגבוהים במדינות המערביות, ניצול העובדים וסוגיית עבדות הקבלן, היחס לזר, לגר, לעני ולאביון. המנהיגות שבמקום להוביל צדק חברתי ממשי, צדק שיצמצם פערים, המנהיגות הופכת קנאית, כל מחנה והמנהיגות שלו, כי הפערים החברתיים הם אלו שגורמים לחורבן.

אני מבקשת לטעון את ט' באב במשמעות אקטואלית, אחת הסכנות הטמונות בכוח שלנו, דווקא מהמקום של מנהיגות יהודית מתחדשת היא הסכנה לניצול הכוח שלנו ולעריצות הרוב על פני המיעוט. דווקא מהעם שיש לו ריבונות יהודית אחרי אלפיים שנות גלות, דווקא אנחנו נדרשים להתייחס בחמלה לזר, לעובדים הזרים, למבקשי המקלט, לפליטי המלחמה ולמהגרי העבודה שנמצאים בקרבנו.

המשמעות החברתית השנייה שחשובה לדעתי היא לזכור שהקמנו מדינה ועתה אנו נאבקים ונאבקות על עיצוב דמותה. לפני הרצון להקים בית מקדש שלישי אחרי השניים שנחרבו, אני רוצה לחדש נדרים עם הריבונות - מדינת ישראל, ולהפוך להיות חברת המופת, אור לגויים, אותה חברה ערכית, סולידארית שנותנת מקום לכל הפרטים בה, כפי שדיבר עליה הרצל באלטנוילד.

אם הפקנו את הלקח מהחורבן - הרי שזה צריך להיות יום תענית ומפת דרך ערכית לעתיד יום שהוא תזכורת כדי לדאוג שהסיבות להחרבת הבית לא יחזרו, אם לא הפקנו את הלקח - זה יישאר יום אבל וזיכרון על עבר שהיה ואיננו עוד.