צרחנית אינטרנט - הבלוג של Netta Doron

את לא אישה,את גוף קיבול לביציות: מהו באמת המחיר לילד

"מי ראשונה נכנסת להריון?", שאל אותנו הגינקולוג הזחוח. ישבנו שם, אני ועוד שלוש נשים, זו לצד זו, רועדות מקור משולב בהתרגשות. לבושות בחלוקים הכעורים הירוקים של בית החולים,  כאלה עם הפתח האחורי הפעור, בו התחת מבצבץ, המתנו בציפייה דרוכה לשמוע מי תזכה להיכנס לחדר הטיפולים שם נעבור אחת אחת החזרת ביציות. שנאתי את אותו רופא. […]

Netta Doron

01/05/2015


"מי ראשונה נכנסת להריון?", שאל אותנו הגינקולוג הזחוח.

ישבנו שם, אני ועוד שלוש נשים, זו לצד זו, רועדות מקור משולב בהתרגשות.

לבושות בחלוקים הכעורים הירוקים של בית החולים,  כאלה עם הפתח האחורי הפעור, בו התחת מבצבץ, המתנו בציפייה דרוכה לשמוע מי תזכה להיכנס לחדר הטיפולים שם נעבור אחת אחת החזרת ביציות.

שנאתי את אותו רופא.

עולם טיפולי הפוריות: ברוכות הבאות להיכל הגבריות

למעשה, שנאתי כמעט את כל הרופאים, הגינקולוגים, בפרט מומחי הפוריות, שרובם לא ראו אותי, אלא רק גופי, על חלקי הרבייה שלו בלבד-רחם,שחלות,ביציות.

עוברת טיפולי פוריות? את  נמדדת לפי מדדים. הורמונליים.גודל זקיקים שגופך ייצר. איכות ביציותייך.  מספר הביציות שייצרת אחרי זריקת ההורמונים. התגובה לזריקות ההורמונים.

את  מכונת השרצת ביציות. את פצצת הורמונים. קחי זריקת השראת ביציות. עכשיו קחי זריקת הבשלת ביציות.

ציפייה, אכזבה.

את במרוץ, במרתון, הסוף הטוב לא מובטח.אבל עדיין את שם במרפאה, עם עוד אלף נשים כמוך. אחוות נשים הזויה.

ומנגד יש את מעמד הרופאים, זכרים ברובם, הם האלוהים.

על פיהם יישק דבר. הם קובעים לך את פרוטוקול הטיפול. שבי ותעשי מה שהוא אומר, הוא הרי רופא מומחה.

רוצה להשתתף במרוץ? בואי. תבלעי כמה השפלות בדרך, לא נורא. מה לא עושים בשביל ילד. לא רוצה? בהצלחה.

מה בתפריט? זריקות. בדיקות דם. כל כך הרבה בדיקות דם, עד שהוריד שלך יוצא מעצמו כדי לקבל בברכה את המחט.

מוט אולטרסאונד שחודר אלייך אלף פעמים עד שאת כבר קהת חושים.

"יש זקיק? מה הגודל? "

מהו באמת המחיר לילד

צפיתי אתמול בסרטה של שרון כידון, "ילד בכל מחיר" (שידורי רשת).

ממרחק של שנים  ושלושה ילדים שזכיתי ללדת (את הצעירה בהם בהריון ספונטני בגיל מתקדם, אגב,בניגוד לסטטיסטקות ההצלחה-כישלון) , אני כואבת לראות  שכלום לא השתנה. אותן הנחות יסוד. אותו יחס מצד המערכת לנשים, כפי שהשתקף בסרט. ויש כאן מספר זוויות לדון עליהן.

הזוית הראשונה היא כאמור,הגישה המתנשאת של המערכת כלפי המטופלות. נשים המבקשות פרי בטן עדיין חוות תופת רגשי, זו המסקנה (שלי). הן עדיין נשארו יישות ברת עיבור כן או לא, ולא זוכות ליחס כאל אדם שלם ומערכת אנושית הוליסטית.

הן עדיין בעמדה בה הרופאים "משחקים אותה" כל יכולים והמטופלת הקטנה ישובה ממולם בשולחן ואין לה SAY, אלא אם היא סופר אסרטיבית.

העיסוק המתמיד של הסרט ואנשי המקצוע בעובדות היבשות וחריצת הדין לפיהן רק חיזקו נקודה זו. מכאן גם גם הנחרצות והחתירה למסקנה שכל ה"עסק" לא משתלם ותרדו, נשים משוגעות, מההרוץ המטורף הזה. מסקנה, אעפס, פשוטה מדי מכדי להכיל משוואה כה מורכבת.

כידון חזרה והדגישה שבעצם מוכרים לנו, הנשים המבקשות תינוק, חלום ורוד. שסיכויי ההצלחה קטנים. שיש כאן קשר שתיקה.

ובכן, נשים רבות הן ברות דעת ולהערכתי מעבירות שעות מחקר מרובות באינטרנט לפני שמחט אחת נוגעת בהן.  ספרי לנו משהו חדש.

כמו מנטרה נאמרו שלושה דברים: סיכויי ההצלחה בתהליך טיפולי הפוריות הם בדיחה ,הסכנות בטיפולים רבות ולקינוח - לא מוסרים לך,המטופלת, מידע: לא על תהליכי הפרייה עדיפים ולא על אלטרנטיבות.

רואיינו עשרות מומחים, רופאים, אנשי מחקר, מומחי משרד הבריאות וכולם היו באותה עמדה. טיפולי פוריות לא מתאימים לכל אישה ועדיף שתאמצי או תקבלי תרומת ביצית.

שיא הציניות, אגב, היה לצפות בפרופ' משיח, ששנים היה משיח הפוריות של נשים ואהב את תפקיד האלוהים והתהפך 180 מעלות בערוב ימיו המקצועיים. חוכמה גדולה.

נשים תמשכנה להסתער על הסיכוי להיות אמא

ובכן, כוונתה של כידון טובה, ואכן יש צורך לדון על הכדאיות והסטטיסטיקות הקשורות למפעל הקרוי "טיפולי פוריות". אבל תחושתי שלא אלה הן הנקודות החשובות שיש לשאול בסוגיית טיפולי הפוריות. המחיר העיקרי הוא אחר.

הרי שלוש הנקודות אותן הדגיש הסרט ידועות לכל אישה היוצאת למרוץ. ובפרט בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות.

נשים אלופות בחילוץ מידע והחלפת מידע, בפרט בנושא כה טעון וחשוב. ההנחה שנשים עדיין מטילות את כל יהבן ברופאים שגויה, לטעמי. נשים כבר לא משמשות קורבן של המערכת, לפחות לא כמו פעם.

העובדה שהובא בסרט זוג אחד שבמשך עשור האמין והקשיב בשקיקה ותלה את כל תקוותיו בכל נפיחה של רופא (סלחו לי ...) ,ובכן..היא מספרת סיפור של זוג אחד, ותו לא. אני מאוד מקווה שיזכו בתינוק בכל דרך אפשרית, אבל הם אינם מייצגים לדעתי את מרבית הזוגות בתהליך.

כשאנחנו יוצאות למסע, רובנו יודעות כל זאת.

ועדיין נצא למסע. מי אתם,הרופאים,המערכת, שתקבעו לנו שבגיל 40 הסיכוי שלנו להרות כמעט אפסי. מי אתם שתקבעו שאיני יכולה להרות ספונטני בגיל 43? 44? שלעולם לא אהיה אמא?

האם הרופאים באמת יודעים הכל?

אולי תשאירו לנו את ההחלטה, בהנחה שכל המידע פרוס בפנינו? והיכן בעצם עובר הגבול? מי ייקבע אותו?

רופאים, חברו בין גוף לנפש

הסרט לא עסק בכך:  במקרים רבים ניתן לפתור ולגרום להעלאת הצלחת הטיפולים על ידי שילוב תמיכה רגשית וטיפולים אלטרנטיבים בתהליך. מחקרים רבים מוכיחים כי הדבר עוזר. אבל זה לא באג'נדה של הרפואה המערבית שלנו.

וקשר השתיקה השני: במקרים רבים לא ממצים מספיק את המרכיב הגברי הכרוך בכישלון ההתעברות (קרי - זרע פגום,ירוד,חוסר זרע וכד') ונוח יותר להניח שמדובר בבעיה אצל האישה. או שנוח יותר להעביר את האישה בפרוצדורות רפואיות במקום את הגבר.

ההתעלמות המערכתית מהקשר גוף-נפש בהצלחת תהליך טיפול הפוריות 

בזמנו התנגדתי לפרוטוקול הטיפול שרצה לתת לי הרופא, כי קראתי באינטרנט על זריקת פוריות חדשה, בשם גונאל F,שמבוססת על הנדסה גנטית והיא יעילה ובטוחה יותר מהזבל הרגיל שהזריקו בזמנו לנשים, שהיה מבוסס על הורמון שהופק משתן נשים.

"אבל זה לא בסל התרופות", ניסה לערער את בטחוני הרופא. "את בטוחה?".הוא היה בשוק שידעתי על זה בכלל.

"כן", עניתי.

"ואתה גם תרשום כמות פחותה של הורמונים, כי פעם שעברה הגוף שלי הגיב חזק מדי. ולא אכפת לי אם הטיפול הזה לא יצליח בגלל מיעוט הורומונים, העיקר שלא אגיע למצב של היפר."

ועדיין,עם כל היכולת שלי לברר לבד מידע ,מה שהיה קשה לי, ולנשים רבות שעברו את אותו המסלול, היה ההתעלמות הטוטאלית מהרכיב הנפשי בתהליך.

לולא כוחות הנפש שגייסתי לעבור את המסלול, שמתעלם למעשה מהיותך אדם כל קודם, לא הייתי מצליחה, להערכתי, לחבוק תינוק.

בסין, אגב, מקובל להעניק טיפולים אלטרנטיבים ולשלב יוגה, או דיקור בתהליך כדרך קבע. השילוב מעלה את אחוזי ההצלחה.מוכח.

מישהו במערכת מספר לנו על כך?

אנו חוטאים ברפואת טיפולי פריון מערבית שאינה מעריכה ומחשיבה מספיק את המרכיב הנפשי בהצלחת תהליכים רפואיים.

גבר, מה עם הזרע שלך?

הזוית השנייה בנושא,כאמור, היא ההתעלמות או מהסרת החשיבות מגורם הגבר במשוואה.

אולי כדאי להתחיל את כל הבירורים מבדיקת זרע ומשיפור הזרע לפני שמתחילים לחפור בווגינה שלנו? זוהי זוית ראייה גברית, להטיל את ה"אשם" באישה. בסרט פוספסה נקודה זו.

התקבל הרושם שמדובר בגחמה נשית בלתי הגיונית של רצון מטופש להרות בכל מחיר, כאשר פעמים רבות הסיבה מאוד פשוטה והיא זרע פגום או סתם, לחץ נפשי.

מרבית המרואיינים היו רופאים גברים עם פתוס רב חשיבות של מומחים יודעי כל. ניכר שראייתם עדיין היא ראייה של "אני אנווט, אני אקבע" במקום לפרוס את כל האפשרויות בפני הנשים ומתן ההחלטה להן. צדיק אחד בסדום היה המומחה מהילל יפה שדגל בהשקפה זו.

ואף אחד לא קם ואומר: חברים, אין לי מושג מה גורם לאישה אחת להצליח ולשנייה לא, אבל אנחנו כאן כדי לעזור.

במקום זאת, הם מבקשים לחרוץ גורלות ולהעביר את המטופלות במסלול הידוע והמוכר להם, גם אם לא ייקח את המטופלת למחוז חפצה.

את הרבה יותר משחלות וביציות

דנו רבות בסרט אודות התעלמות הנשים מהכישלון הצפוי בטיפולי הפוריות, אך לא דנו מספיק בדבר עמוק הרבה יותר: התיוג החברתי של נשים שלא חוות אמהות כפחותות ערך. הצמדת תווית של "כישלון" על אישה שטרם הצליחה להרות מייצרת לחץ נפשי עצום.מספיק להערכתי לחוות לחץ כזה על מנת לא להצליח להתעבר. שנים.

הראיה לכך היא עשרות הסיפורים ששמעתי אודות נשים שעזבו את מסלול  הטיפולים ואז הרו ספונטנית. יודעים מה, זה קרה גם לי, קרוב לגיל 40!

זה ממש לא חלום וורוד. זו המציאות והעובדות.

אנחנו הרבה יותר מביציות ושחלות, תפסיקו כבר לחפור לנו ברחם, תרתי משמע, ולקבוע עבורנו מה טוב לנו,מה מיותר, מה מותר ומה אסור.