או מיי גוד - הבלוג של תמי והחבר'ה

אַתְּ וַאֲנִי

מחכה לרגע הנכון, שבו אוכל לכתוב עלינו, עליך ועלי, את ואני - יקירתי

תמי והחבר'ה

02/06/2019


הבלוג שלי הכיל הרבה נושאים, תחומים ואנשים. אבל את, יקירתי, מופיעה בו באופן ישיר - לראשונה.

תקצר היריעה מלתאר את כל הדרך שעברנו, ביחד ולחוד.

דרך שהתחילה מזמן, כבר לפני שנים, לפני שבכלל הכרנו - וגם זה קרה במקרה.

יכולות רק להזכר אחורה ולפענח מתי בעצם "זה" התחיל.

מתי חברות רגילה ואקראית בין שתי נשים רצות, הופכת לאט לאט לסיפור אהבה, שלא לומר טלנובלה.

בתוך הסיפור הזה, כל אחת עברה כברת דרך ארוכה וקשה,של בדידות,

של הבנה שמה שהיה - כבר לא יהיה עוד,

שהחלום של "והם חיו באושר עד עצם היום הזה" לא היה יכול לקרות

ובעצם כבר מזמן לא היה.

אז עברנו דרך, לבד ומול כל העולם. דרך של הוכחה ותוכחה.

של הרבה חוכמת הבדיעבד.

ובסופה של הדרך של כל אחת במקום ובזמן שלה, נפש מצאה נפש,

התגלתה הבנה, הכלה, אהבה.

גם קשיים, ריבים, קשיים, עוד קשיים ותסכולים, התגלו כפתירים כשיש את הרצון.

כמה עברנו, יקירה. וכמה עוד עוברות.

פנטזיות לצאת ולקרוע את העולם, לא היו בכל מקרה.

רצון ותקווה להיות ביחד, במציאות רגילה - זאת השאיפה.

לדעת שיש נפש שמלווה אותי ואני אותה.

שאוהבת את הילדים שלי כאילו הם שלה - ולהיפך.

התמימות כבר מזמן אבדה, אבל נשארה התקווה, האמונה באהבה.

אנחנו יכולות, אנחנו ראויות. כל אחד ברשות עצמה, יחידה.

וביחד - על אחת כמה וכמה.

אין לנו תאריך רשמי לחגוג. בין מהומה למהומה, פרידה אחת לשניה.

אין כאן חתונה, כתובה, סטטוס, הכרה.

אבל לא חשוב התאריך המדויק, לא חשובים הטקסים, המתנות,

הפוסטים והתיוגים.

את ואני. זה מה שחשוב.
love

IMG_1584

IMG_2990

IMG_6848