מוכנה לפרוש כנפיים - הבלוג של יערה די סגני

בואו נדבר על אוכל ומתכון למינסטרונה של אימא שלי

כשאני קמה בבוקר לקולות של גשם ומשב רוח קר נושב מהחלון, אני מתחפרת לי תחת הפוך, לוגמת קפה וחולמת על מינסטרונה, לא סתם מינסטרונה המינסטרונה המשודרג של אימא

יערה די סגני

11/12/2013


אוכל. החבר הכי טוב, האויב הכי גדול, זה שאי אפשר לשרוד בלעדיו ושמנגד, צריך גם להישמר מפניו. אמנם אני לא בלוגרית אוכל, אבל מה לעשות, לאכול אני אוהבת וגם לבשל, אז מדי פעם יהיו פה פוסטים על אוכל, למה לא בעצם?

יש אנשים שאוכלים כדי לחיות, אוכלים מה שיש, מספיק כדי למלא את הצורך הפיזי ולהמשיך הלאה. אני לא כזאת, לפעמים הייתי רוצה להיות כזאת, כי נדמה לי שהחיים הרבה יותר פשוטים כך, אבל עמוק בפנים אני יודעת שלמרות הכל, טוב לי להיות מישהי שלפעמים חיה קצת בשביל האוכל ולא להפך, גם אם זה אומר שיש בחיי מאבק אחד שלעולם לא ייפסק.

גדלתי בבית איטלקי, עם אימא מבשלת בבית ואבא רחוק באיטליה שכחלק מאישיותו המאוד לא קונבנציונלית, הוא גבר איטלקי שמבשל, חיה נדירה. הוא לא סתם מבשל, הוא מבשל מהלב, מהבטן (המרשימה) ומהנשמה, הוא בשלן דגול באמת ואת הלהט שלו אני מקווה שירשתי, או לפחות קצת.

אני אוהבת לבשל, אוהבת בעיקר להיות עם עצמי במטבח ולזרום עם המרכיבים, לשאול אותם לאיזה מנות הם רוצים להפוך, בלי לתכנן יותר מדי. לבשל לפי מתכון אני לא יודעת, בחיי שניסיתי, אבל אני לא מצליחה, זה מרגיש לי יותר מדי כמו סוג של ניסוי מדעי. האקס שלי קרא לזה stream of consciousness cooking - בישול בזרם התודעה, אימצתי (נו, משהו טוב בכל זאת היה צריך לצאת ממנו, לא?).

לבשל זה נחמד בפני עצמו, אבל הדבר שאני הכי אוהבת זה להאכיל אנשים, לראות אותם נהנים מהאוכל, טופחים על בטן מלאה ובו בזמן לא מתאפקים, ולוקחים רק עוד טעימה אחת, אחרונה, באמת...  הרגע הזה שווה שעות ארוכות של עבודה, רגליים כואבות וקצת בלגן (כי אני מהאנשים המעצבנים האלה ששוטפים ומסדרים תוך כדי בישול, מטבח מבולגן פוגע לי בחדוות הבישול).

בעיקר אני מבשלת את האוכל שגדלתי עליו, האוכל האיטלקי, אני מבשלת גם קצת אוכל ג'מייקני, שלמדתי מבן זוגי. ביום יום אני לא מבשלת כמו שאני באמת רוצה כי אני חיה עם משפחה בררנית ביותר, כשיש אורחים, אני זוכה להשתולל.

מזג אוויר חורפי ואוכל הולכים תמיד יד ביד. אנחנו בבית יותר, כי מי רוצה לצאת? אנחנו אוכלים יותר, כי אנחנו בבית, כי זו דרך להתחמם, מספיק להציץ בפיד בפייסבוק, הכל מלא תמונות של מרקים.

אז אם עוד לא נמאס לכם ממרקים, אתם מוזמנים לפגוש את המינסטרונה שלי, או ליתר דיוק, של אימא שלי.

המינסטרונה של אימא שלי

כלל האצבעי בהכנת מינסטרונה הוא 10 - צריך לפחות 10 סוגי ירקות שונים. אפשר לשים מה שרוצים ואוהבים ומה שיש בבית.

המינסטרונה הזה מתחיל בסיר עם טיפה שמן זית שבו מאדים קלות בצל, שום, סלרי, כרישה וגזר. בהמשך מוסיפים מכל הבא ליד: קישואים, אפונה, שעועית ירוקה, תפוחי אדמה, עגבניות מרוסקות, שעועית (מצריכה השריה מוקדמת), פסטו ועלי בזיליקום ומה שרק תרצו.

Soffritto

אפשר להשתמש כבסיס בלקט למרק והשאר להוסיף לפי מה שיש לכם:  ברוקולי הולך מצוין, בטטה זה יופי - מה שאתם רוצים. אם רוצים יותר "גוף" למרק אפשר להוסיף גריסים למשל.
יש מי שמוסיף פסטה, אני נמנעת כי היא תמשיך לספוג נוזלים עד שתהפוך לעיסתית. אם ממש רוצים, מוסיפים פסטה מבושלת למנת המרק החמה מיד לפני האכילה.
התיבול גם הוא פשוט - מלח, פלפל, פפריקה, צ'לי למי שאוהב קצת חריף.

אם מצאתם בסביבה גם איזו שארית של יין אדום, בהחלט אפשר להוסיף גם, רצוי אפילו.

במינסטרונה של אימא שלי יש גם סוד קטן שהוא שדרוג אמיתי - קליפות פרמזן (כאלה שקשות מדי לגירוד אבל עדיין יש בהם טונות של טעם וממש חבל לזרוק סתם).

Parmesan

את המרק אפשר לאכול כמו שהוא, עם פרמזן למעלה (אם לא מספיקות הקליפות), עם קרוטונים... השמיים הם הגבול.

cookign soup