yaar2311 - הבלוג של יערית לובל אשוש - יוניק מדיה

שמישהו יגיד לי, איך אפשר?!

בכל פעם שאני רואה את הכותרת הזו, בראש כתבה בדף הפייסבוק או האינטרנט אני ממהרת לברוח מהמקום, מחליקה את האצבע במהירות מלמעלה למטה,לא לראות, לא לכאוב, לא להאמין. היום, משום מה חרגתי ממנהגי ולחצתי על סמל המשולש המפעיל את הסרטון. אין לי הרבה מה לומר, אולי רק אלוהים שישמור. אני רוצה לדבר, לא בחריזה וגם […]

יערית לובל אשוש - יוניק מדיה

12/07/2015


בכל פעם שאני רואה את הכותרת הזו, בראש כתבה בדף הפייסבוק או האינטרנט אני ממהרת לברוח מהמקום, מחליקה את האצבע במהירות מלמעלה למטה,לא לראות, לא לכאוב, לא להאמין. היום, משום מה חרגתי ממנהגי ולחצתי על סמל המשולש המפעיל את הסרטון. אין לי הרבה מה לומר, אולי רק אלוהים שישמור.

אני רוצה לדבר, לא בחריזה וגם לא ברוח צחוק ואפילו בלי שמץ ציוניות (ומי שמכיר אותי יודע עד כמה זה קשה לי) על גננות/סייעות/מטפלות מתעללות.

אני רוצה להאמין שאם מישהי קמה בבוקר והחליטה לצאת לעבודה הייתה לה ברירה, הייתה לה איזושהי בחירה, לעתים בחירה מגוונת ועשירה ולעתים בחירה מצומצמת, אבל ככל הנראה הייתה לה בחירה. אז היא בחרה לעבוד בגן ילדים, בסביבה של עוללים זעירים שעל אף מתיקותם האינסופית אין שום צל של ספק בקושי שהעבודה עמם מזמנת. ואחרי שהיא בחרה, רואיינה והתקבלה היא נכנסה לשבוע ניסיון, אולי יותר אולי פחות, מה שבטוח תקופת זמן בלתי מבוטלת שתפקידה להכיר לה מקרוב את אופי העבודה.קשה לך? תלכי! לא נעים לך? תברחי! לא בשבילך? תתרחקי!

בכל בוקר כשאני מפזרת את הילדים בגן, משתלטת עליי עצבות זעירה שמוציאה אותי להפלגה דמיונית של התכרבלות משותפת במיטה הגדולה. השעון הממהר מזכיר לי להתעורר מהחלום ואני מניחה את ילדיי בפתח הגן, נפרדת בחיבוק ונשיקה, מפקידה בידי הצוות את היקר לי מכל. לפעמים, באמצע היום אני תוהה אם הם אכלו כמו שצריך, אם הקטנה לא שכבה לישון ממש מתחת למזגן והאם הגדול משתתף במשחק הכדורגל שמתארגן בחצר. המחשבה הזו, שהם אינם בטוחים, או שחלילה מישהו מתעלל בהם בכלל לא חולפת בראשי. ואז מגיעה לה אותה כתבה, אותו סרטון מצמרר של אישה עלובה ומתוסכלת שמשליכה פעוטות בכוח רב, דורכת על ראשיהם, מעירה אותם באלימות משנתם וכל הגוף שלי מתמלא חלחלה, העיניים מתמלאות במקווה מים בלתי נשלט וכל מה שבא לי לעשות הוא להכניס את היד אל תוך המרקע ולהעיף מעל הקטנטנים שבצילום את האישה החולנית והמאיימת הזאת, בדיוק אותה אחת שאבא ואימא שלהם נתנו בה את מבטחם. יש כל מיני סוגי הורים, הורים עסוקים והורים פנויים, הורים ערניים והורים מנומנמים, הורים ממהרים והורים שלוקחים את הזמן, הורים לילד אחד והורים לשישה, הורים לחוצים והורים משוחררים, הורים רגילים והורים מוזרים, הורים חביבים והורים קשוחים אבל כולם מגיעים בבוקר בביטחון ובהבנה אל המקום שאפילו שמו תמים כזה "גן הילדים" בתקווה ואמונה שהמרחב הזה עוטף, מלמד ואוהב את ילדיהם. לכן, אין דבר שובר לב יותר מלגלות שהילד שאתה כל כך אוהב הופך ממתנה מיוחדת לשק חבטות מהלך.

ככל שחושבים על זה גם מבינים, שאין בדיוק דרך לדעת, הרי בכל הסיפורים האלה תמיד מעורבת "הגננת החביבה ביותר" ב"גן הכי טוב בעיר" וכשהילד הקטן עוד מסתובב עם חיתול ומוצץ לא תמיד יש לו את היכולת לספר. אז אני לא פונה אל האימהות או האבות, לא אל הסבים ולא אל הסבתות ובטח שלא לילדים הקטנטנים, אני פונה אל אותה גננת, מטפלת או סייעת - לא טוב לך? קשה לך? נגמרו לך הכוח והסבלנות? - לכי לדרכך, תשחררי עצמך מהעול אולי אפילו תשקלי טיפול, תעשי כל מה שצריך, העיקר שלא תופיעי אצלי על הפיד.