silvya - הבלוג של silvya

בידוד חברתי

כשאת צוחקת וחופשיה כולם רוצים שתבואי. כשאת מחייכת ומספרת סיפורים מבקשים שתישארי. כשאת נינוחה וקשובה מחכים לרגע שתחזרי. כשאת סקסית רוצים לגעת בך. כשאת שנונה מתמוגגים ממך. ככה הייתי שנים. היו כמעט כועסים עלי על שאני לא מספיק נוכחת. אבל כשאת אמא לילד מורכב. לא מזמינים אותך אלא אם כן חייבים. או שעושים את זה […]

silvya

03/07/2015


כשאת צוחקת וחופשיה כולם רוצים שתבואי.

כשאת מחייכת ומספרת סיפורים מבקשים שתישארי.

כשאת נינוחה וקשובה מחכים לרגע שתחזרי.

כשאת סקסית רוצים לגעת בך.

כשאת שנונה מתמוגגים ממך.

ככה הייתי שנים.

היו כמעט כועסים עלי על שאני לא מספיק נוכחת.

אבל כשאת אמא לילד מורכב.

לא מזמינים אותך אלא אם כן חייבים.

או שעושים את זה בחצי פה-תבואי לקפה איזה יום אחד.

תבואי כשיש לך ערב פנוי.

כשאת אמא לילד מיוחד-את ממודרת.

את סובלת מבידוד חברתי.

ואם את חד הורית אז יוצא שערבים שלמים במשך שבועות את לבד עם עצמך ועם הטלויזיה והספרים.

כשאת כן מנסה ללכת עם הילד לאיזה מקום עם חברים-זה חייב להיות מקום ציבורי פתוח.

מקום כזה בו הילד שלך לא נוגע בכל דבר.

מקום כזה בו לא מסתכלים לראות מה הוא מקלקל.

מקום בו את לא צריכה להתנצל על קיומו של פרי בטנך.

מקום כזה בו את יכולה לקחת את הילד לצד כשהוא צועק,לדבר איתו,להסביר,לנחם ,מקום כזה בו  הכל מטושטש.

ואז יוצא שגם כשאת בחוץ עם אנשים את רוב הזמן לבד.

בידוד.

כי אף אחד לא רוצה שיפתחו לו ארון מטבח או יכבו וידליקו את האור -לכי תסבירי מה זה לסבול מעודף גירויים.

אף אחד לא מוכן שינסו ללטף לו את התינוק חזק מידי-כי לא מבינים שויסות חושי זה משהו נרכש,נלמד.

אף אחד לא רוצה שיפרו את שלוות ביתו הבורגני עם קולניות.

ואף אמא לא רוצה שירחמו עליה וידברו על הבן שלה כשהיא יוצאת.

אז אני נמנעת מללכת לבתים של אנשים מלבד הבית של  הוריי.

רק שם אני מרגישה נוח.

אחים שלי,משפחה קרובה-הם תמיד אוהבים,תמיד תומכים.

אבל איכשהו אני יודעת שמצפים לאנחת הרווחה הקבועה כשאני הולכת.

אז מה אני צריכה את זה?

עדיף לי להיות לבד וללכת רק למקומות פתוחים עם הילד שלי.

אז אני אוהבת אותו יותר.

כי אני לא צריכה להתגונן.

זה רק אני והוא.

ואז עיניו הירוקות אפורות צלולות מושלמות עבורי.

אז אני גאה בו.

אבל אני גם צעירה.

ואני רוצה לשבת ולדבר עם  אנשים ולקפוץ לקפה בבית של חברה.

להתאוורר.

כרגע אני משלימה עם זה שאני לא יכולה.

עוד שנה שנתיים...

יהיה יותר טוב.

כי הבן שלי ילמד לווסת את עצמו.

יהיה פחות היפרקטיבי.

זה יקרה.

לפני שההוא   פ' שבר לי את הלב ונטש אותי הייתי בסדר עם זה.

כי הוא היה שם-שומר עליי מרחוק.

הוא היה גורם לי לחייך.

מורח לי משחה מנחמת על הפצעים מבלי שידע בכלל על רובם.

אבל הוא שיקר לי.

הוא שיקר כשהוא אמר שאני חשובה לו ושאכפת לו ממני.

כי הוא הלך , לא הרבה אחרי שסיפרתי לו על האוטיזם הארור.

היה לו קשה עם האחריות, אני מבינה אבל כועסת.

אני כועסת עליו בשקט.

בוערת מבפנים.

כואבת.

בינתיים.

אני מבודדת.

 אבל אני לא מראה את כעסי לקרובים ביותר.

כשאני יוצאת ומבלה אני זו שמכירים.זו שצוחקת בפה גדול ותמיד יש לה איזו הלצה שנונה.

אני זו ששותה וטועמת ואוכלת ומשתלטת על כל שיחה בורבליות כמעט הזויה.

אני משוחררת ומינית ואף אחד לא רואה את שרשרת הברזל שחונקת את ליבי.

אבל היא שם.

בצבע זהב מתמזגת לה עם עורי השזוף,חונקת.

אני תולשת אותה ומפרקת לחתיכות,היא מחברת עצמה שוב ושוב ושוב.

 

file_0_b