בדרך הביתה - הבלוג של אנה

תפסיק, אבא לא עושה ככה

הקריאה של 'המתנה שקיבלתי מאבא' דומה לקריאה בספר זכרונות. הוא כתוב בפסקאות קצרות. כל פסקה היא זיכרון. לפעמים קופצים בזמן קדימה ואחורה. ומידי פעם, ללא התראה מוקדמת, ננעצת סכין בבטן, מסתובבת שם עד שאי אפשר לנשום, ויוצאת

אנה

03/12/2012


"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר,
70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה.
אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי".

ככה מתחיל הספר 'המתנה שקיבלתי מאבא' שכתבה ליאור גל-כהן.
גילוי נאות, אני מכירה את ליאור מהתקופה בה התנדבתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בת"א.

אולי אני אתחיל דווקא מהסוף.
התחלתי לקרוא את הספר בשבת בבוקר וסיימתי אותו בשבת בערב. לא יכולתי לעצור. לא יכולתי להפסיק להקשיב לסיפור של ליאור.
ולמה אני כותבת להקשיב? כי לאורך כל הקריאה התחושה שלי היתה שליאור יושבת לידי ומספרת לי את הסיפור. יכולתי לשמוע אותה אומרת בקולה כל משפט בו.
בין אם זו היתה הכוונה ובין אם לא, התחושה היא שהזכרונות של ליאור כילדה נכתבו בקולה ובשפתה של ליאור הילדה. ויחד עם התבגרותה והפיכתה לאישה, גם הקול השתנה.

הקריאה של 'המתנה שקיבלתי מאבא' דומה לקריאה בספר זכרונות. הוא כתוב בפסקאות קצרות. כל פסקה היא זיכרון. לפעמים קופצים בזמן קדימה ואחורה. ומידי פעם, ללא התראה מוקדמת, ננעצת סכין בבטן, מסתובבת שם עד שאי אפשר לנשום, ויוצאת.

הסיפור הוא סיפורה האישי של ליאור גל-כהן, ילדה טובה מבית טוב, ילדת שמנת מהקיבוץ, תלמידה מוצלחת ומשקיענית. ילדה שגדלה כחלק מקבוצה. יחד ירדו למקלטים, יחד אכלו, יחד התרחצו, יחד ישנו, יחד יצאו לטיולים. מרוב יחד אף אחד לא ראה שיש שם ילדה שמתמודדת לבד עם אבא שנוגע בה.
יום אחד, כשאמה שאלה אותה, היא סיפרה שאבא נוגע בה. ואז, כשאמה שאלה את אביה הוא הכחיש. והחיים המשיכו כסידרם.
כשהיתה בת 17, הושיב אותה אביה על ברכיו. היא הרגישה שעומד לו ואמרה: "תפסיק, אבא לא עושה ככה". והוא הפסיק.

הירידה בלימודים, ההשמנה, ה'לחיות על הקצה', השיחזור של הפגיעה עם גברים אחרים, הבחינה הבלתי נגמרת של הגבולות שלה – הכל היה שם, כל הסימנים, כל הזעקות לעזרה. אבל אף אחד לא רצה לראות, לשמוע, להקשיב, להאמין. ועם הכל היא התמודדה לבד.

"כשהגוף הרגיש שמשהו לא בסדר, המוח סירב לקלוט.
כשהמוח תפס, הפה לא יכול היה לדבר.
כשהפה אמר, האוזניים סירבו לשמוע.
מי ששמע, סירב להקשיב,
המקשיב סירב להבין,
והמבינים... אלה סירבו לעשות".

ליאור מדברת בספר הרבה על ההשתקה של הסיפור בתוך החברה הקיבוצית לאורך כל הדרך, גם כשידעו שהוא נוגע בה ובאחיותיה וגם כשידעו שהוא נוגע גם בילדות ונערות אחרות, ועל המחירים הגבוהים שמשלם כל מי שקשור בכל דרך שהיא לפגיעה ובראשם הילדה/נערה הנפגעת.

"אם יתנגדו להתעללות – ישלמו.
אם לא יתנגדו – ישלמו.
אם ישמרו על הסוד – ישלמו.
אם ידברו ויחשפו אותו – בוודאי ישלמו.
אם ישארו בתוך המסגרת המשפחתית – ישלמו,
ואם יצאו ממנה – ישלמו.
אם ינסו לשכוח – ישלמו,
אם ינסו לטפל בעצמם – גם אז ישלמו (350 ש"ח לשעה לפחות)".

לפני מספר שנים היא התראיינה לעיתון הארץ. הכתבה הופיעה איפשהו באחד העמודים הפנימיים של העיתון. אלה שרובם מדפדפים אותם בלי לקרוא. ליאור היתה ל'.
לאחר פרסום הכתבה ביקש אביה להתראיין גם הוא לאותו העיתון כתגובה לראיון איתה. הראיון איתו פורסם במוסף סוף השבוע של העיתון עם תמונת צללית בשער במוסף.
עוד מהלך שנועד להשתיק את הנפגעת ולתת כוח ושליטה וחוזק לפוגע.
ולא, אני לא מאמינה שאף אחד שם לא חשב על זה.

אבא של ליאור עדיין חי. היא מחכה שימות. כבר כתבה הספד.
יש לה בן זוג ויחד הם מגדלים 3 בנות. הקטנה נולדה ממש עם יציאת הספר. שתי הבנות הגדולות מכירות את הסיפור. יודעות מה סבא שלהן עשה לאמא ולעוד ילדות ונערות. ההתמודדות של ליאור עם השאלות שלהן, הרצון שלהן שגם להן יהיה סבא, הפחד על הבנות שלה פן יקרה להן משהו, השאלות שעולות בינה לבין עצמה, כל אלה ממשיכים ומלווים את ליאור, וכנראה ימשיכו ללוות אותה בכל יום בחייה.

במקצועה, ליאור גל-כהן היא מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'.
לאתר של ליאור http://www.lola-hatrada.org.il/hatrada.htm
היא יוצרת "א-ב של אלימות מינית"
ומתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. טלפון: 1202.
ניתן לרכוש את הספר במחיר מוזל דרך האתר http://www.lola-hatrada.org.il/gift_father.htm