סיפורים מהקישקע - הבלוג של גלית דיאמנט

אהבה בחיים של איגוואסו.

בתוך חיים סוערים של איגוואסו, אני צריכה שתהיה לי נקבת שילוח קטנה לישועה. עוגן שקט, קריר, מנותק ומוגף של שפיות ובו מים נקיים שזורמים במשורה רק כדי להרוות צימאון של אדם אחד ויחיד בעולם הזה: אני.

גלית דיאמנט

20/08/2016


בכמעט שנתיים האחרונות החיים שלי איגוואסו – המפלים העצומים האלה שמחברים בין ארגנטינה לברזיל. אני וכל  275  האשדים שלי, פול ספיד במלוא הקיטור, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה .

הכמעט שנתיים האלה היו מרתקות וגדושות בעשייה משמעותית ובאנרגיות מטורפות. משולבות בהן אבולוציה מקצועית והתפתחות אישית שאין להן אח ורע, שמרגישות כאילו כל החיים שלי הכינו אותי להם ברגעים נדירים של זיקוק פנימי. זה סוחף, זה ממכר וזה מעורר לתחיה סוללות נטענות שבכלל לא ידעתי שיש בתוכי.

איגואסו גדול

אבל כשהחיים שלך איגוואסו ואת חייבת להספיק הכל ולהציג קבלות בשוטף - את לא שמה לב שאת מתמכרת לתוצאה ושוכחת את הדרך. כשאת שוכחת את הדרך את מאבדת הנאה. כשאת מאבדת הנאה את מתעייפת. ואז כשאת מתעייפת, מתרוקנת ולא נשאר לך מה לתת - את אוהבת את עצמך פחות.

כך קרה שבלהט העשייה עישנתי יותר מדי סיגריות, שתיתי יותר מדי קפה ולא עשיתי כושר. לא נתתי למוח להתרוקן ולא הצלחתי לישון טוב בלילה. ביני לביני מודה שיש בזה משהו ממכר, הדפוס הזה של לחיות על הקצה, לראות איך אני מותחת עוד טיפה את החבל ומכניסה עוד דבר ועוד דבר ליממה שבה מספר השעות עומד בעינו ויהי מה. עוד התלהבות מהישג, עוד טפיחה לאגו. בלי להרגיש הפכתי להיות ג'אנקית של וואו.

ואז לפני שבוע ובלי הכנה מראש, החיים הוציאו לי כרטיס אדום. הרגשתי איך הכל סוגר עלי. הסוללות נכנסו לסוג של קורוזיה. דמעות חנקו לי את הגרון, כל המפלים התייבשו בבת אחת ולא נשאר לי מה לתת.

ברחתי מהבית ונסעתי לים. נכנסתי למים, הפקרתי את הגוף שלי לגלים ונתתי להם לעשות בי כרצונם.  במצב הזה שבין התמסרות לכניעה, כבר לא הצלחתי להבחין בין מי הים לדמעות שלי שנתנו דרור לאסופה מצטברת של עייפות, תסכול, לחץ וגם הודיה. כמו שבכי הוא ספונג'ה לנפש, כך הרגיש לי הרגע הזה כמו סוג של מיקווה לנשמה.

עכשיו אני

ואז זה היכה בי. שבתוך חיים סוערים של איגוואסו, אני צריכה שתהיה לי נקבת שילוח קטנה לישועה. עוגן שקט, קריר, מנותק ומוגף של שפיות, ובו מים נקיים שזורמים במשורה רק כדי להרוות צימאון של אדם אחד ויחיד בעולם הזה: אני.

באותו רגע החלטתי לברוא את נקבת השילוח הפרטית שלי. פעם בשבוע. זמן שלי. רק שלי, שבו אני מנתקת את השאלטר המרכזי ומדליקה גנרטור חירום אישי בתוך אגם קטן עם מים צלולים, בו אוכל לטבול בהנאה ולשתות לרוויה, לבד. מרחב מוגן שמצד אחד יחסן אותי ומצד שני יזכיר לי שחוסר ההישענות עליו יגבה מחירים כבדים שיבואו על חשבוני ועל חשבון אהוביי.

לא גיליתי את אמריקה לאפאחד ואני לא כותבת את הדברים כדי לחדש משהו למישהו, אלא בעיקר כדי להחתים את עצמי על חוזה כתוב ומחייב שיכריח אותי לא לשכוח את מה שציוויתי לעצמי. לא מקרי שהאסימונים נפלו לי במוצאי ט"ו באב. איך שלא נסתכל על זה, קוראים לזה אהבה.

embedded by Embedded Video