סיפורים מהקישקע - הבלוג של גלית דיאמנט

ירוקה מרירה ורושפת

במקום להיות עסוקות בי, תסתכלו טוב על עצמכן. אם זו הגרסה הטובה ביותר שלכן, אני יכולה רק לשלוח לכל אחת מכן את תנחומיי.

גלית דיאמנט

11/09/2016


הייתי בת 15 . זאת היתה הפעם התשיעית או העשירית שעברנו דירה. שוב הגעתי לסביבה חדשה בה לא הכרתי אף אחד וכל מה שרציתי היה להשתייך. בניסיונות שלי ליצור לעצמי חברות הכרתי נערה דומיננטית ונחרצת שמיד החליטה שאני לא באה לה טוב בפריים והתחילה למרר לי את החיים.  זה היה בתחילת שנות השמונים, טרום עידן הסלולר, האינטרנט והרשתות החברתיות ואף על פי כן היה שם שיימינג רבתי של התלחשויות פומביות, סכסוכים והפצת סיפורים על דברים שלא היו ולא נבראו. הייתי עוד ילדה רגישה, חסרת ביטחון ולא סגורה על עצמה כמו לא מעט ילדות בגיל הזה וההתעללות שלה בי ריסקה אותי ואת הדימוי העצמי שלי שגם ככה לא היה משהו. כשבגרתי והתחסנתי היא והביריונות שלה התפיידו בהדרגה והפכו ללא רלוונטיות בחיי, אבל עד היום משהו בי הופך פגיע ונפיץ כשאני נזכרת בה. עד כדי כך שלימים היא ביקשה את חברותי ברשת ולא הייתי מסוגלת לאשר אותה. נזכרתי בתחושת חוסר האונים מולה והמחשבה שהיא תזדחל שוב לחיים שלי גרמו לי לקחת אזימוט ממנה והלאה. אני יודעת שזה חסר בסיס ואידויטי, אני די משוכנעת שאין לה מושג קלוש על מה שחוויתי ממנה ובינינו זה כבר לא ממש משנה.

שני עשורים מאוחר יותר זה קרה לי עם קולגה בכירה ממני שאיתה עבדתי. היא לא הבינה וגם לא מאוד רצתה להבין את תחום העשייה שלי, בחרה לזלזל בו ובי ועשתה כל מה שיכלה בתחום סמכותה כדי לגרום לי "להבין את מקומי". לימים מקומי מאוד צמח ולימים אחרים מקומי עבר הלאה למחוזות חדשים כשאותה אישה נותרה במקומה, אוחזת בטייטל הבכיר שלה כבקרנות מזבח.  להבדיל מחוויית הנעורים, כבר הייתי בטוחה יותר בעצמי, ביכולות המקצועיות שלי ובערך שלי כאדם, ולכן נותרתי ללא כעס וללא עלבון, רק עם צביטה קטנה בלב מאישה שניסתה להקטין אותי בכוח כדי להרגיש את עצמה גדולה.

 

blowingoutcandle_fb

ואז מישהי שחשבתי שהיא חברה שלי הטילה בי דופי והטיחה בי אשמה כבדה שלא היתה לה שום אחיזה במציאות. מצאתי את עצמי מנסה להוכיח את חפותי על משהו שלא עשיתי מול מישהי שבימים אחרים ישבה בבית שלי, אכלה את האוכל שבישלתי וביקשה וקיבלה מקום של כבוד אצלי בלב. התחושה הזאת של "לכי תוכיחי שאין לך אחות" מול מישהי שעד לא מזמן קראה לי אחות  - היתה מעליבה וכואבת כמו דוקרנים בלב.

אחרי שניגבתי את הדמעות שיתפתי חברות אמיתיות שלי במקרה. כל אחת בתורה חזרה על אותה מילה קשה בת ארבע אותיות ושתי הברות: קנאה. אותה תכונה ירוקה, מרירה ורושפת שלא טובה לעור הפנים, נחלתם הבלעדית של אנשים כעוסים, אומללים, פרנואידים לפרקים וחסרי חיים שמסיבות לא ברורות משוכנעים שכל העולם סובב אותם.  מקדמים כרוניים של אכלו לי שתו לי שלא מסוגלים לראות את הדשא של השכן ועושים כל מה שאפשר כדי לעקור אותו מהשורש.

אז לאותה ילדה רעה, אותה אישה מקטינה ואותה אקס חברה צדקנית, אני רק רוצה שתדעו שאני רואה אתכן. יודעת בדיוק מה מסתתר מאחורי המבטים מלאי החשיבות העצמית, המילים הנפוחות והמעשים המצמצמים. בעיקר מריחה את הריקבון המצחין של הריק הגדול שמכרסם אתכן מבפנים רק כי לא השכלתן להבין שבעולם שלנו יש מקום לכולם. אז במקום להיות עסוקות בי, תסתכלו טוב על עצמכן. אם זו הגרסה הטובה ביותר שלכן, אני יכולה רק לשלוח לכל אחת מכן את תנחומיי.

embedded by Embedded Video