sigalsayers - הבלוג של סיגל סיירס - נטורופתיה ורפואה טבעית

השמן והרזה

חושבים אחרת זה מזה

סיגל סיירס - נטורופתיה ורפואה טבעית

21/01/2019


לפני מספר שבועות השתתפתי באיזשהו אירוע ופגשתי בו אישה. שמתי לב אליה, כי היא היתה מאוד גבוהה, רזה ומטופחת, ובלטה בנוף הקהל שהגיע לאותו אירוע. יצא שנפגשנו ליד עמדת הקפה והתחלנו לדבר. היא סיפרה לי, שלא תמיד היתה כל-כך רזה, למעשה, היא שקלה 50 ק"ג יותר ועשתה ניתוח טבעת, שהוא ניתוח בו מקטינים את נפח הקיבה באמצעות טבעת שניתן לכוון אותה להיקף הרצוי. המטרה היא להגיע לתחושת שובע מכמויות מזון קטנות על מנת לגרום לירידה במשקל, ולאחר מכן למנוע את עלייתו.

נשים בצד לרגע את אינספור הסיבות הבריאותיות שבגינן לא כדאי לעבור את הניתוח הספציפי הזה מבין מגוון הניתוחים הבריאטריים הקיימים (ניתוחי קיצור קיבה).

מה שהטריד אותי בסיפור של אותה אישה, ושמעתי זאת מרבים אחרים שעברו ניתוחים בריאטריים שונים, זה שלמרות הירידה במשקל והעובדה שפיזית היא כעת אישה רזה, היא לא מרגישה רזה. היא עדיין חושבת כמו אדם שמן (ותסלחו לי, אבל אני לא מתחברת לביטוי הפוליטיקלי-קורקט, "מאותגר-משקלית", ומותר לי כי גם אני לא רזה...).

תמונה מ- PIXABAY

תמונה מ- PIXABAY

אותה אישה סיפרה לי, שהיא בדיוק חזרה מחופשה בחו"ל עם בעלה, ולפני החופשה היא ביקרה אצל המנתח שלה על מנת שיפתח לה קצת את הטבעת, כי היא מתכננת לאכול שם סטייקים ומזון שמצריך מעבר חופשי יותר אל הקיבה. היא חזרה מאותה חופשה עם עודף של 8 ק"ג, שכעת קשה לה מאוד להוריד והיא נאלצת לחזור אל המנתח להידוק הטבעת חזרה, מה שמצריך עוד ניתוח.

ואני שואלת אתכם, האם זו דרך סבירה לחיות? לי זה לא נשמע הגיוני, שבכל פעם שארצה לאכול משהו, אצטרך ללכת לפני זה לניתוח, ובכל פעם שארצה לרדת במשקל, אצטרך לחזור שוב לשולחן הניתוחים. למה לסכן את עצמי בצורה כזאת?

אותה אישה סיפרה לי, שקיום הטבעת לא מונע ממנה לרצות לאכול כמויות אוכל גדולות ומזון משמין, יתרה מכך, הוא אפילו לא מונע ממנה לאכול אותו! לא מעט פעמים היא מוצאת את עצמה אוכלת ללא שליטה כמויות וסוגי מזונות, שהיא יודעת שיגרמו לה להגיע למצב של לחץ בקיבה, כאבים והקאה (סליחה על התיאור הבוטה), ועדיין זה לא עוצר בעדה. העובדה שהאוכל לא מגיע בסוף לקיבה ולא מתעכל (כי היא מקיאה אותו), זה מה שאולי מונע ממנה להשמין, אבל ההשלכות הבריאותיות של זה, הצרות שזה יגרום לה בטווח הארוך, כמו חוסר ספיגה של ויטמינים ומינרלים, פציעה של רירית הקיבה והוושט, פגיעה בשיניים עקב החומציות ועוד כהנה וכהנה דברים טובים, רק להן ניתן להקדיש פוסט שלם.
היא עצמה מודעת לכך, שהעובדה שעשתה שינוי פיזי אך לא שינוי מנטלי, זו הבעיה. היא הודתה שהסיבה שהיא צריכה את הטבעת, היא שבראש היא עדיין חושבת כאדם שמן, ולא כאדם הרזה שהיא באמת.

בעקבות הפוסט הקודם, שיטת הקסם שלי להצלחה בדיאטה, רבים שאלו אותי מה זו חשיבה של אדם שמן לעומת חשיבה של אדם רזה, ומאחר ויצא לי להיות גם כזאת וגם כזאת, אשמח להסביר.
באופן כללי מאוד, אדם רזה מטבעו אוכל כשהוא רעב. לעיתים הוא אוכל באירועים חברתיים. לעיתים הוא אוכל כשהוא רואה משהו שהוא אוהב. אבל תמיד תמיד הוא יפסיק לאכול כשהוא ירגיש שובע, ובמצב של שובע הוא לא ירצה לאכול עוד. אדם רזה פחות אוכל עם העיניים, הוא לא חושב כל היום מתי הפעם הבאה שהוא יאכל, הוא לא מתרגש למראה של אוכל, אוכל לא גורם לו לרגשות משום סוג, לא לשמחה ולא לדכאון. אוכל הוא נון-אישו מבחינתו. הוא אוכל כי הוא צריך. בעיקר הייתי מסכמת את זה בכך שיש לו שליטה עצמית ומשמעת אכילה.

לעומת זאת, אדם שמן... הוא אוכל כי הוא צריך, והוא אוכל גם כשלא צריך. הוא אוכל באירועים חברתיים, הוא אוכל כשהוא רואה משהו שהוא אוהב, גם אם הוא שבע. הוא חושב כל היום על הארוחה הבאה (וגם אם הוא בדיאטה, הוא מתכנן כל הזמן מה לאכול, מתי ואיך לאכול). בשביל אדם שמן אוכל זו הנאה הרבה יותר גדולה מאשר עבור אדם רזה. אוכל מהווה שמחה, פיצוי, פעילות להעברת זמן, תשובה לשעמום, אוכל הוא רגש. השליטה העצמית ומשמעת האכילה שלו הרבה פחות חזקות, אם בכלל, מאשר אלה של אדם רזה.

אבל אי אפשר להאשים אנשים שמנים רק בחוסר שליטה עצמית. יש גם סיבות ביולוגיות, שנמצאו במחקרים, להבדלים בין אדם שמן ורזה. קיימים הורמונים ומתווכים עצביים, שאחראים על תחושות הרעב והשובע שלנו (מי שרוצה לקרוא עוד, תתחילו בלפטין וגרלין), שרמותיהם שונות באנשים שמנים ורזים, בסובלים מאנורקסיה ובולימיה לעומת בסובלים מהשמנת-יתר, וגם להם יש תפקיד בעניין.
כמובן, שיש גם רבדים רגשיים ופסיכולוגיים, המשפיעים על התנהגות האכילה שלנו (אכילה רגשית).

עם זאת, כנטורופתית שהיא גם ביולוגית, וגם בעלת ניסיון רב שנים בירידה ובעליה במשקל, אני מאמינה מאוד בתאוריה של Nature vs. Nurture. כלומר, הסביבה משפיעה עלינו לא פחות מאשר הגנטיקה שלנו, למעשה, אפילו יותר. גם אם יש לנו נטיה גנטית פיזיולוגית להיות שמנים, ההתנהגות שלנו בפועל, אימוץ הרגלים נכונים ושמירה על משמעת אכילה שמתאימה לנו, יכולה לשנות את התמונה לחלוטין ולגרום לאדם עם נטיה גנטית להשמנה, לחיות את חייו כאדם רזה.

נחזור לאותה אישה. עד שהיא לא תשנה את דרך החשיבה שלה (וזה לא משהו שיקרה ברגע אחד, היא תצטרך לעבור תהליך עם איש מקצוע על מנת שזה יקרה), היא תמשיך לשחק עם הטבעת שלה, לפתוח ולסגור אותה לפי הצורך, להסתכן בזיהומים ובסיבוכים ולחיות חיים מאוד לא חופשיים, מה שחוטא לחלוטין למטרה המקורית שלה. היא חשבה שלהיות רזה יגרום לה אושר, אבל בסופו של דבר, דרך החיים הזאת רק תגרום לה סבל בטווח הארוך.

הערה חשובה: הבאתי דוגמה לאישה שעברה ניתוח טבעת, אבל שינוי החשיבה מחשיבה "שמנה" לחשיבה "רזה" נכון לכל סוגי הדיאטות והניתוחים. ירידה גדולה במשקל לא משנה אוטומטית את התבניות המנטליות שלנו וחייבים לעבור שינוי מחשבתי כדי לשמור על התוצאה לאורך זמן. הכרתי אנשים רבים שעברו ניתוח שרוול (שבו כורתים חלק מהקיבה באופן סופי ואין טבעת שניתן לפתוח ולסגור), וגם הם ירדו בהתחלה עשרות קילוגרמים ובשלב מסויים עלו הכל חזרה ועם תוספות, מאחר ולא עברו תהליך מנטלי ורגשי משמעותי, ששינה את דרך החשיבה שלהם ועזר להם להתגבר על מה שהביא אותם להיות שמנים מלכתחילה.

רוצים לדבר איתי על זה? מוזמנים להתקשר 052-5285250
לעמוד הפייסבוק שלי
לעמוד המקצועי שלי סיגל סיירס – נטורופתיה ורפואה טבעית