jobs4mom עבודות שאוהבות אמהות - הבלוג של נעה יעקובוביץ jobs4mom.co.il

שלום. ושותפות.

"אם היו לי ילדים, הייתי רוצה שהם יהיו לידי עכשיו", אמרה אפי, שותפתי למיזם jobs4mom, שכבר כמעט שנה נקראת בפי "אשתי". באותם רגעים בדיוק חזרנו מהמרחב המוגן, אחרי אזעקת הבוקר בתל אביב. אפי היתה נרגשת מהמצב ואני גיליתי אדישות מה. אפילו לא התקשרתי לגן- אני סומכת עליהן שם. - אז לא היית באה לעבודה? אני […]

נעה יעקובוביץ jobs4mom.co.il

02/12/2012


"אם היו לי ילדים, הייתי רוצה שהם יהיו לידי עכשיו", אמרה אפי, שותפתי למיזם jobs4mom, שכבר כמעט שנה נקראת בפי "אשתי". באותם רגעים בדיוק חזרנו מהמרחב המוגן, אחרי אזעקת הבוקר בתל אביב. אפי היתה נרגשת מהמצב ואני גיליתי אדישות מה. אפילו לא התקשרתי לגן- אני סומכת עליהן שם.

- אז לא היית באה לעבודה? אני מקשה ואפי עונה שאולי לא. - אבל אי אפשר לא לעבוד, אני מתעקשת ואפי ממשיכה: "כעצמאית, יש לי את האופציה לבחור". אם היתה יודעת שיש סיכוי שיפטרו אותה, אולי המצב היה אחר.

"הפחד שלי היה גורם לי להגיד-אלוהים אדירים-אני חייבת לראות אותם", מסבירה אפי, "אולי הייתי הולכת לעבוד ליד הגן בבית קפה".

- ונגיד שאפילו היתה לך חברה בקומה מעל הגן והיית יושבת אצלה, אני חופרת, אז את יודעת שאת לא יכולה לקפוץ "לרגע" לגן ולראות את הילדים באמצע היום. הם ירצו לבוא איתך, את תבלבלי אותם.

"לא חשבתי על זה עד הסוף", מודה אפי, "לא חשבתי על מה שנכון. רק על זה שבאותו רגע קטן ומסוים, הייתי רוצה להיות שם."

הצבע האדום/מבצע/מלחמה שעדיין העסיקה אותנו בשבוע שעבר הוציאה את כולנו מאיפוס- מי יותר מי פחות. וכולנו אמרנו שאנחנו לא מקנאות באמהות מהדרום, שחוות את הפחד והאימה בעוצמות פי כמה וכמה מאשר אנחנו.

אני יודעת שלי, אישית, זה הפריע בוודאות למהלך העבודה. ברגע שהיתה אזעקה וברגעים שאחרי- שלא לדבר על היום של הפיגוע שהתרחש ממש כאן מתחת לאף- המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים ונאלצתי לסיים את העבודה בשעות מאוחרות יותר מהרגיל. חצי אוזן הקשיבה לחדשות במקביל, והראש שלי היה עמוס בדאגות ותהיות. מנגד, היו רגעים שהעבודה היוותה בשבילי מפלט. מקום שבו אפשר וצריך ורצוי לחשוב על דברים אחרים לגמרי. בצבעים אחרים לגמרי. ושמחתי מאוד שיש לי את המקום הזה.

ביני לבין עצמי תהיתי אם העובדה שאני אמא, גרמה לי להיות מעורבת יותר מבחינה רגשית, ולראש שלי להיות טרוד יותר מאשר מישהי אחרת אחרת - רווקה. עצמי ענתה שכן. אבל היא אמרה גם שזה לא באמת משנה אם אני גבר או אשה- גם לבן הזוג שלי נפל הלב לתחתונים (ציטוט שלו, לא נגעתי), כשהיה עם האפרוחה בזמן האזעקה הראשונה. הוא זה שדאג לקחת את הקטנה למרחב המוגן בפעם השניה וגם זה שהתקשר לגן לוודא שהכל בסדר.

לא נעים להיות תחת אש, איזו הפתעה, שגרת העבודה משתבשת. לא אמרתי שום דבר חדש, אבל היום, כשכבר קצת שכחנו ממה שהיה ממש לפני שניה, אני חושבת ששני הצדדים צריכים להיות שותפים לכל משבר בחיים, שיש לו איזשהו קשר לילדים. וזו לא חייבת להיות מלחמה.

נכון שמבחינה רגשית, יש תמיד את הצד שמתרגש יותר (לא בהכרח הצד שלנו, הנשים) אבל מבחינה מעשית, גם כשהילד חולה, יש איזשהי ציפיה מקובלת שהאשה תיקח על עצמה את האחריות בנושא. שהיא תזיז ותבטל את מה שנמצא כבר בתוך סדר היום שלה, ואני חושבת שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולקחת אחריות משותפת.

נכון, חלק גדול מאיתנו מרוויחות פחות ועובדות בעבודה פחות תובענית, אבל השאלה היא לאן אנחנו רוצות להגיע. אם לא ניקח לעצמנו את האפשרות לפרוץ גבולות ולשאוף ליותר - להרוויח יותר / לעשות משהו שאנחנו אוהבות / לשנות מקצוע - לא בטוח שמישהו יתן לנו אותה. בנוסף, בהשתלטות שלנו על הפינה של הילדים, אנחנו קובעות בעצמנו מעורבות נמוכה יותר של האבות בתהליך הגידול. וזה כן קצת בידיים שלנו, כמו עוד הרבה דברים.

שלא נדע מלחמות ומבצעים והלוואי שהדיונים שלנו ישארו באמת בפינה של העבודה וגידול הילדים. אבל בימים רגועים, כשזה אפשרי, שווה להקדיש לכך מחשבה מעמיקה.

*הכותבת היא מייסדת ומנכ"ל jobs4mom.