aunt petunia - הבלוג של aunt petunia

כפרות

לא מאמינה באלוהים, לא אוהבת את יום כיפור. לא אוהבת את הדממה היורדת על הארץ. לא אוהבת את "לאן בשם אלוהים נעלמו הילדים על האופנים ב11.00 בלילה?". לא אוהבת את הסיגופים. לא אוהבת את ההכאה הפומבית על חטא ואת בקשת הסליחה שבאה מכוחם של הרגל ומסורת ולא מתוך צורך פנימי. לא אוהבת את השכן שמכה […]

aunt petunia

12/09/2013


לא מאמינה באלוהים, לא אוהבת את יום כיפור. לא אוהבת את הדממה היורדת על הארץ. לא אוהבת את "לאן בשם אלוהים נעלמו הילדים על האופנים ב11.00 בלילה?". לא אוהבת את הסיגופים. לא אוהבת את ההכאה הפומבית על חטא ואת בקשת הסליחה שבאה מכוחם של הרגל ומסורת ולא מתוך צורך פנימי. לא אוהבת את השכן שמכה את אשתו כל השנה ובערב יום כיפור מקפיד ללבוש בגדי לבן ונעלי בד רכות ופוסע עטוף טלית לבית הכנסת. לא אוהבת.

לא אוהבת את יום כיפור, אבל יש לי נסיבות מקלות. אמא שלי מתה בערב יום כיפור. בדיוק בשעה בה ירדה דממה על הארץ. הילדים שלי דווקא לא נעלמו על האופנים באותו לילה. הם התכנסו סביבי וביקשו שאהיה אמא שלהם כשאני רק רציתי להיות הילדה של מישהו.

אבל הפוסט הזה הוא בעצם לא על יום כיפור והוא גם לא עלי. הפוסט הזה הוא על חברה שלי שחטפה אתמול כאפה. מסוג המכות שמגיעות ברגע הכי פחות צפוי, כמו מוות מיותר. באמצע הלילה, בבית שלה, במיטה שלה, מתוך שינה צלצל הטלפון ובצידו השני של הקו ניצב רוע מזוקק. פרטי השיחה אינם חשובים, מה שחשוב זה שהחברה שלי שמבחוץ עושה רעש גדול אבל בבפנים שלה היא ציפור, החברה שלי חטפה דלי של רפש.

בבוקר היא סיפרה לי. דמענו ביחד כי כשאדם פוגש רוע מזוקק הוא קודם כל בוכה, ככה, בשביל לשטוף את הטינופת שדבקה בעור, בשביל לשטוף את תחושת חוסר האונים, את הגועל. בכינו ודיברנו כי צריך היה לעשות הגיון, להבין מה עושים מול רוע מזוקק. בעצם אין מה לעשות עם זה, חוץ מאשר חשבון נפש. כזה שילמד אותנו איך להישמר לנפשנו, איך לא להרשות לרעל לטפטף לנו לתוך הוורידים.

המסקנה העגומה הייתה שיש שם רוע בחוץ, במרחק נגיעה. אי אפשר למגר אותו, רק לנסות ולהישמר. אבל בתוך העגמומיות הזאת באה גם ההבנה שאפשר לפתוח את הלב רחב לזולת שרוצה להרעיף עלינו אהבה. זה הרבה יותר קשה מלאהוב את הזולת. זה מחייב אותנו לאהוב את עצמנו מספיק. לדעת שאנחנו ראויים לאהבה.

כמעט יום כיפור. לא מאמינה באלוהים, לא אוהבת את יום כיפור. אמא שלי מתה לפני שבע שנים, חברה שלי חטפה כאפה אתמול. כמה סימבולי, אלוהים אדירים! כמעט יום כיפור. לא צמה, לא מבקשת סליחה, לא מכה על חטא. רק מאחלת לחברה אחת ולי לפתוח את הלב רחב לעצמנו.

בעצם הפוסט הזה הוא על יום כיפור והוא עלי. לא מאמינה באלוהים, לא אוהבת את יום כיפור.