einat55 - הבלוג של עינת נוסבאום רוספשה

אוכל,אישה ,אוטיזם, חולשה

בתמונה הזאת אתם רואים אותי ואת וליעם בני הקטן, בחגיגת יום הולדת שנתיים. גיל שנתיים. איזה גיל קשה זה היה. ולא, לא בגלל ה-terrible two או "מרד גיל שנתיים" כמו שקוראים לזה בעברית. זה היה קשה כי זה היה גיל של צרחות,כעסים ותסכולים - גם שלו וגם שלי. אני רק נזכרת בעיסויי פה שעשו לו […]

עינת נוסבאום רוספשה

11/10/2014


25696_105588152794969_289547_n

בתמונה הזאת אתם רואים אותי ואת וליעם בני הקטן, בחגיגת יום הולדת שנתיים.
גיל שנתיים. איזה גיל קשה זה היה. ולא, לא בגלל ה-terrible two או "מרד גיל שנתיים" כמו שקוראים לזה בעברית.

זה היה קשה כי זה היה גיל של צרחות,כעסים ותסכולים - גם שלו וגם שלי.
אני רק נזכרת בעיסויי פה שעשו לו על מנת לעזור לו לתקשורת, ללמד אותו לדבר. זוכרת את הלימון החמוץ.
אמאאאאאאאאאא מה הוא עשה שזה ככה?!

נזכרת איך רק הייתי רואה ילד אחר באותו גיל שעושה הכל לבד ללא עזרה וללא למידה - והייתי פשוט נאכלת מבפנים.
כל כך כועסת, ולא על הילד האחר, אלא על אותו "שד האוטיזם" כמו שקראתי לו אז.

למה? למה הגעת אלינו? אין סיכוי שטעית בכתובת?

אי אפשר היה לסיים מסיבת יום הולדת, מסיבה בגן, או ביקור אצל חברים - בלי שיגיעו הכעסים והצרחות שלהם, שגרמו גם למבוכה, גם לתסכול, גם לעצב וגם להתשה. היינו חוזרים הביתה כאילו עבדנו יום שלם בסלילת כבישים.

ואז... אז הייתי מחכה לשקט שהשתרר בבית אחרי שהם נרדמו, ומצאתי את עצמי טסה ל"תדלוק" עצמי במקרר.

כל כך אהבתי את תחנת הדלק הזאת. הכל היה שם. החל ממרחים שונים ומשונים וכלה בשוקולדים מכל הסוגים והמינים.

ורק כדי לעשות סדר: בתמונה אנחנו מספר חודשים לאחר האבחון של ליעם ושל אור בני הגדול.

כל נושא האבחונים היה בשבילי כמו סרט ארוך, ללא הפסקת פרסומות.

לא הצלחתי לעכל איך זה קורה, שבארבע חודשים אני מוצאת את עצמי עם שני ילדים שמאובחנים כאוטיסטים.

כל הזמן ניסיתי לחשוב:

על מי לבכות קודם?

במי לטפל קודם?

איך לטפל בהם?

ובכלל - מי אתה "שד האוטיזם" ומה אתה חושב לעצמך שהגעת ככה לשני ילדיי?

איך העזת? אפילו לא דפקת בדלת.

ברגע שהגעת אני והמקרר בבית הפכנו להיות החברים הכי טובים שיש.

הוא שותק ואני לועסת.

כל פעם שרק רציתי הייתי באה אליו ל"שיחות" לילה, שהיו בעצם ארוחות לילה - ארוחות של שחיתות: מלוח, מתוק, חמוץ פשוט הכול - והכול ביחד.

כמה התנגדתי אז לאותו שד האוטיזם, ממש כמו שילדיי התנגדו אז אליי - למגע שלי, לאהבה שלי.

כמה זה כאב, לחבק ילד שמתנגד, ילד שלא מבין.

אתה, האוטיזם, בתוך ילדיי ואני אינני מבינה מה לעשות. אז אני אוכלת. את עצמי ואת כל מה שהיה במקרר.

לעולם לא אשכח את השאלות ששאלתי את עצמי כל פעם שהייתי בדרך למקרר:

מי אתה בכלל "שד האוטיזם"?

"למה הגעת דווקא אלינו"?

שאלות שנשאלו ונשארו בחלל האוויר ללא תשובה.

ואני המשכתי לנסות למצוא אותה - באוכל.

כפי שאתם יכולים לראות - מהר מאוד ארוחות הלילה שלי "השפיעו עליי" וזאת היתה הפעם הראשונה שלא רציתי לקבל 100.

100 קילו.

על מה שקרה מאותו רגע שגיליתי שהגעתי למשקל כזה - תוכלו לקרוא בפוסט הבא.