מיומנה של מטופלת פוריות - הבלוג של שני יאדגרי ג'ורנו

השניים שלי

הם היו שניים. שניים קטנים, שניים תמימים, שניים שמצאו את דרכם אליי והשתרשו אצלי ברחם. הם היו שניים. בן ובת שבחרו בי להיות האמא שלהם. הטיפול היה ארוך. פרוטוקול ארוך שהתחיל עקום ונגמר עקום. מעט מאוד ביציות נשאבו ולבסוף הוחלט להחזיר את שני העוברים היפים ביותר. התאומים שלי. אף אחד לא חשב שיצא הריון מהטיפול […]

שני יאדגרי ג'ורנו

19/01/2014


הם היו שניים.

שניים קטנים, שניים תמימים, שניים שמצאו את דרכם אליי והשתרשו אצלי ברחם.
הם היו שניים. בן ובת שבחרו בי להיות האמא שלהם.

הטיפול היה ארוך. פרוטוקול ארוך שהתחיל עקום ונגמר עקום. מעט מאוד ביציות נשאבו ולבסוף הוחלט להחזיר את שני העוברים היפים ביותר. התאומים שלי.
אף אחד לא חשב שיצא הריון מהטיפול הזה, קל וחומר שיקלטו שני העוברים שהוחזרו, אבל בהפריות כמו בהפריות מסתבר שאין דבר כזה שאין דבר כזה והנה-אני עם הריון תאומים!

אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה של טכנאית האולטרא סאונד בשבוע 6 ורואה אותה מחייכת אליי מאוזן לאוזן. הטכנאית הזו, שליוותה אותי לאורך כל הטיפולים הארוכים, עומדת מולי עם דמעות בעיניים ואומרת "יש לך תאומים!!".
בכי של אושר, צרחות והמון המון שמחה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: "הנה, ה' מפצה אותי על כל מה שעברתי ונותן לי לא אחד, אלא שניים. שני תינוקות שלי!"
רגע שמח ומדהים ביופיו.

ההריון התחיל ואיתו בחילות מאוד מאוד קשות. הייתי קמה בבוקר ומקיאה אוויר, עוברת מחדר לחדר ועם שינוי הריחות-מקיאה. כל ריח של אוכל היה שולח אותי להקיא, כל בושם, כל סבון, כל ניחוח כלשהו היה שולח אותי אל האסלה. אפילו מראות שונים היו גורמים לי להקיא. האסלה הפכה לחברה הכי קרובה שלי והכי שנואה שלי. ממש שנאתי אותה..
כל מאכל שהייתי מנסה לאכול היה מגיע אליה והיא התענגה עליו בהנאה מרובה. כל משקה ששתיתי, כולל מים, הושפרץ עליה בחמת זעם. זה היה הריון מאוד מאוד מאוד קשה..

התייבשתי, ירדתי במשקל, היו לי צרבות מטורפות, הרגשתי הרגשה של חול בגרון, לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לישון ולא יצאתי מהבית. היה לי מאוד קשה.
וניסיתי, ניסיתי להיות מאושרת, ניסיתי לשמוח, אבל הכל הלך כל כך קשה!! הכל היה בלתי אפשרי והרגשתי שאני נגמרת תחת עול ההריון הזה.

בינתיים, שני התאומים שלי המשיכו לגדול ולהתפתח. ראיתי אותם באולטרא סאונד והייתי כל כך גאה! אלה הילדים שלי! ולמרות כל הקושי הענק הזה הם גדלים בתוכי!!
כמובן שעשיתי את כל הבדיקות כנדרש:
שקיפות עורפית-תקינה.
סקירה מוקדמת-תקינה.
איזה כיף! "אני אסבול" אמרתי לעצמי, "אתם רק תמשיכו לגדול ולהתחזק".

יום אחד, בשבוע 20 להריון, הרגשתי כאב חד במפשעה ולמרות שהרגשתי הרבה מאוד כאבים בהריון הקשה הזה, הכאב הזה הרגיש קצת אחרת..
במהירות שיא הגעתי, יחד עם אמא שלי היקרה, למיון נשים בבית החולים תוך שאני מרגיעה את עצמי שזה בטח כאב הריון רגיל ובטח ישלחו אותי הביתה למנוחה.
הרופא שבדק אותי היה נחמד וחביב. ארשת פניו הרגועה השתנתה ברגע אחד בזמן שהביט בתמונת האולטרא סאונד. בלחץ ובמהירות הוא קרא לאחות, הכין זריקה כלשהי, ולפני שהספקתי לרדת מהכיסא, הוא דקר אותי בטוסיק. לא הבנתי מה קורה סביבי. הלחץ היה גדול מאוד, הושכבתי במיטת אישפוז והתחלתי לרעוד בכל הגוף.
"יש לך פתיחה של 2.5 ס"מ וכנראה גם זיהום מאוד מאוד חריף. את הולכת מפה לאישפוז ישר במחלקת נשים!!".

למי שלא מבין, פתיחה היא התחלה של לידה ובשבוע 20 זוהי לידה מוקדמת. מאוד מאוד מוקדמת..

לא עיכלתי את מה שקורה סביבי. לא הבנתי שההריון שלי הפך ברגע אחד להריון בסיכון גבוה מאוד ושיש סכנה גדולה ומוחשית לגורל העוברים שלי, התאומים שלי, הילדים שלי..
בעלי הגיע בריצה ישר מההסעה של העבודה עם דמעות בעיניים. "מה קרה??" הוא שאל בעצב גדול.. "מה נעשה..??"...
בעלי לא יודע להיות חסר אונים ללא יכולת לעשות דבר ופה, הידיים שלו, ושל כולם כך יתברר בהמשך, היו כבולות.

הלילה הראשון באשפוז היה אחד הלילות הקשים בחיי. לילה של סיוטים, של בכי, של ניסיון להיאחז באיזושהי תקווה. בבוקר באו הרופאים ובישרו לנו שבעצם ההריון אבוד, שאין מה לעשות בשבוע כל כך מוקדם ושאכין את עצמי לאובדן הגדול שעתיד לבוא. "את לא תחזיקי פה עוד לילה עם ההריון" אמרו הרופאים.

השמיים נפלו עלינו. אחרי כל השנים, כל הטיפולים, כל הכאבים-נקלט סוף סוף ההריון המיוחל הזה, ועוד של תאומים, ובאמת ובתמים היה הדבר הכי משמח שקרה לנו בחיים. ועכשיו אומרים שהוא נגמר?!?!?
זה לא יכול להיות.. סרבנו להאמין. אנחנו נילחם. לא מוותרים!!

הטיפול היחידי שהוצע לי הוא אישפוז בשכיבה מלאה כשהמיטה נוטה מעלה, בשביל להילחם בכח המשיכה, וכן טיפול תרופתי בשביל למנוע צירים ובשביל למנוע מהזיהום החריף להתפשט בגופי. וכך, קיבלתי כמויות ענקיות של אנטיביוטיקה, גם בכדורים וגם בעירוי. קיבלתי המון נוזלים וקמתי מהמיטה רק בשביל ללכת לשירותים.

בעלי מצידו לא מש ממיטתי ובשביל להילחם בתחושת חוסר האונים הקשה ששרתה עלינו, פנה בעלי היקר אל השמיים, אל אלוהים, ולא חדל להתפלל לרגע-כל יום, כל היום. בבוקר היה מרים בעלי את עיניו אל השמיים, מבקש, בוכה ומתחנן לגורל ההריון הזה. תפילותיו היו חזקות והוא ביקש שההריון ישמר לנו ולא יאבד בתהומות האבודים לעד..

התחזיות הקודרות המשיכו להגיע. התחלתי לדמם, כנראה מהפרדות שליה, וכל ערב הרופאים היו מנבאים שניפגש בחדר לידה וההריון הזה אוטוטו נגמר.

אבל, בינתיים עוד יום עבר, ועוד יום, ועוד לילה ואני שוכבת שם, במיטה במחלקת נשים ב' בסורוקה, כשבעלי לידי ומשפחתי לא משה מצידי, ומתפללת שעוד שעה תעבור ועוד יום יחלוף..

ועוד יום ועבר, יום מלא בבכי, בעצב ובתחושות מאוד מאוד קשות שהנה-עוד רגע זה נגמר.
חברים ומשפחה שבאו לבקר וידעו על הדרך הארוכה שעברתי, ישבו לצידי ולא הצליחו לעצור את הדמעות. מצאתי את עצמי מנחמת אותם ומעודדת אותם ואומרת להם שהכל יהיה בסדר ויש עוד תקווה..

וכך עבר לו עוד יום, יום מלא חרדות וסיוטים, ועוד יום ושבוע חלף לו והנה, אני והתאומים שלי עוד פה. בריאים ושלמים.

והרופאים בשלהם. "אין סיכוי" חזרו ואמרו. אבל אנחנו רק התפללנו, ובכינו וקיווינו כל הזמן לנס. וביקשנו, רק ביקשנו "בבקשה ה' אל תיקח לנו את היקר לנו מכל!! אל תיקח לנו את ההריון הזה!! בבקשה תציל לנו את התאומים שלנו.."

ועוד שבוע עבר ואני כבר שבועיים שוכבת במיטה ובעלי לא זז ממני, ישן על כיסא מעץ והולך הביתה רק להתקלח ולהחליף בגדים. ואמא שלי מגיעה כל בוקר ומביאה אוכל ודברים טעימים והדודים מבקרים כל יום וכולם מתפללים יחד איתנו שיעבור עוד יום, שתעבור עוד שעה, עוד רגע אחד שאולי, רק אולי, יתן סיכוי לתאומים שלנו לשרוד..

ועוד שבוע עובר ואני שוכבת שם כבר שלושה שבועות שלמים. כולי כואבת, מדממת בכמויות גדולות, מקבלת הרים של תרופות ומרגישה מיואשת, מובסת ושבורה. המזרון שאני שוכבת עליו כבר מרגיש כמו בטון וכל גופי תפוס מהשכיבה הבלתי נגמרת הזאת. אחת לכמה ימים מריץ אותי בעלי למקלחת, מקלח אותי במהירות כשאני יושבת על כיסא פלסטיק ומחזיר אותי למיטה בשניות, אחרי שאמא שלי החליפה לי מצעים ואווררה קצת את המיטה שלי. בעלי אפילו קנה לי מזרון חדש, אורטופדי, שיהיה לי יותר נוח לשכב...

וכל הזמן לא מפסיקים להתפלל, לקוות, לבכות ולבקש..

כבר הכרתי את כל האחיות, את כל המאושפזות בחדר שלי שהתחלפו כל יומיים בערך, את כל הרופאים ואת כל סידורי העבודה שלהם. ידעתי מי אוהב לעבוד בבקרים, מי אוהב לילות ומי מעדיף שבתות. האחיות היו מספרות לי על עצמן, מספרות לי על מקרים אבודים כמו שלנו שהצליחו להינצל ועל הרבה מאוד מקרים שהסתיימו גם באסונות כבדים. הפכתי לבת בית במחלקת נשים ב'.

ועוד יום עובר, ואני כבר בשבוע 23 ונציגים מהפגייה באים לבקר אותי במיטתי. "גבול החיות" הם מסבירים לי בסבר פנים, "הוא שבוע 24. כלומר ברגע שתינוק נולד מעבר לשבוע 24 יש לו סיכוי לחיים. אבל שתדעי," המשיכו והסבירו בפנים חמורות, "תינוקות שנולדים בשבוע כזה מוקדם לרוב לא שורדים ובמידה וכן, סיבוכי הפגות שלהם קשים מאוד-החל מחרשות, עיוורון ונכות ועד לשיתוק מוחין כללי. ברוב המקרים התינוק לא שורד, אבל אם כן, הוא בדרך כלל מאוד מאוד פגוע".

ואני שומעת אותם סיכוומחייכת. פעם ראשונה שמדברים איתי בכלל על סיכוי לחיים, פעם ראשונה שנותנים להריון הזה סיכוי כלשהו, גם אם מדבור בסיכוי קלוש וחיים לא תקינים.

ועוד יום עובר, ואני מרגישה אותם זזים בתוכי, כאילו הולכים מכות על מעט המקום שיש להם שם. ועוד יום ואני כבר בשבוע 24 ואנחנו מרגישים שהתפילות עוזרות ושמלאכי שמיים שומרים עלינו ועל ההריון הזה ואני מזמזמת לעצמי כל הזמן את השיר של ריטה, עטוף ברחמים ולוחשת:

"אל תמהרו!! אל תמהרו לצאת אל רגע האמת! אל תשברו!! בסוף תצאו אליי ואקח אתכם בזרועותיי... אני תמיד יאהב, זה וודאי יכאב, כי אפילו אם האל שומר, בחוץ זה לפעמים בוער.."

ואז, ביום חמישי בבוקר, בשבוע 24+2 התחיל כאב גב חזק מאוד. בהתחלה חשבתי שזה כאב של שירותים כי מרוב הלחץ כבר שבועיים לא הלכתי לשרותים (פחדתי ללחוץ..).
האחיות הנחמדות מקיפות אותי ומנסות לעזור לכאב שרק הלך והתגבר. ופתאום, שטף דם ענק משפריץ ממני ויוצר שלולית דם ענקית על כל המיטה. "זהו!!!" צעקתי "זהו!! זה נגמר..."

מיד הובהלתי לחדר לידה שם חוברתי למוניטורים ובאולטרא סאונד התברר שהעוברית שלי כבר לא בחיים. ליבה נדם. כנראה הזיהום הכריע אותה והיא, קטנה וחלשה מולו, נכנעה. הבת שלי. הילדה שעוד לא פגשתי, שטרם נולדה-מתה בעודה ברחם.

נפשית התמוטטתי. פיזית סבלתי מכאבים קשים של צירים לא סדירים ומאוד מאוד כואבים. כמו מחבש שעולה עליי כל כמה דקות. שק מי השפיר של העוברית התפוצץ והיא שכבה לה שם, בתוך הרחם, נטולת הגנות, מתה עוד בטרם נשמה את נשימתה הראשונה.

מסתבר שהעוברית לחצה על שלפוחית השתן שלי שכמעט התפוצצה ולכן חיברו אותי לקטטר שהתמלא בשנית בכמות שתן אדירה. נתנו לי חומר הרגעה שקצת מיסטל אותי ואיפשרו לי קצת להיתנתק מכל מה שקורה סביבי.ריחפתי לי קצת בחדר הלידה, מסרבת להאמין שכל זה קורה לי, שזאת אני ששוכבת שם ומאבדת את ההריון היקר הזה שלי, שזאת אני שמאבדת פה לאט לאט את שפיות דעתי..

בעלי מצידו, כבר מזמן יצא מדעתו. הוא פחד עליי כי איבדתי המון דם והייתי חיוורת כמו סיד. הוא פחד שהזיהום ברחם שלי יתפשט בכל הגוף ואז, הכל יכול לקרות בעצם.. הוא השתולל, צעק, בכה ופשוט לא ידע מה לעשות עם עצמו..
אמא שלי היקרה נחלצה לעזרה וגייסה את כל הכוחות שטמונים בה בשביל להרגיע אותי, בשביל להרגיע אותו ובשביל להיות סלע יציב וחזק שיסייע לכולנו לעבור את כל הטרגדיה הזאת. ואני, מעופפת בחדר, מדממת וחיוורת כמו סיד..

מתישהו העבירו אותי לחדר אחר, חדר פרטי שמאוחר יותר התברר לי שהוא נקרא חדר "לידה שקטה". מהי לידה שקטה למדתי במהלך היום ההזוי הזה..
השעה הייתה כבר לילה או לפנות בוקר ואני כבר המון שעות מדממת וכואבת. המרדים לא הסכים לתת לי אפידורל כי לא ממש הייתי בהכרה בשביל לחתום על המסמכים וכך, נותרתי עם כאביי הפיזיים והנפשיים גם יחד.

ואז, מתישהו ביום שישי לפנות בוקר, הגיע הרגע וילדתי. הראשונה יצאה הבת שלי. הבת המתה שלי. כולה כחולה וללא רוח חיים. הבטתי בה במבט חטוף. עד היום אני לא מצליחה להיזכר איך היא נראתה.
מיד אחריה נולד עובר קטן, רק 500 גרם, כשהוא עדיין בתוך שק מי השפיר שלו. הרופא שלף את כל השק הזה מתוכי ובקע אותו מחוץ לגופי החלש והשבור.

ושום צליל לא נשמע, ושום בכי ושום קול. באותו הרגע הבנתי מהי לידה שקטה.

והמון רופאים נמצאים בחדר והתינוק הקטן הזה, חצי ק"ג סך הכל, נלקח לפגייה כשהוא מונשם ובמצב רע מאוד. אמא שלי ובעלי הולכים אחריו ומצלמים תמונה אחת ויחידה של התינוק הקטן והכל כך שברירי הזה.

ואני עוד מדממת, שבורה ובוכיה. מיד קיבלתי שתי מנות דם וכמה זריקות ועוד המון אנטיביוטיקה ונרדמתי/התעלפתי לתוך אובדן חושים שכזה, לתוך תהום שכזה שלא הייתי בטוחה שאצא ממנו..

לא יודעת כמה זמן לקח עד שהתעוררתי והרגשתי חלשה ומובסת, שבורה ונפולה, נפשית ופיזית.
גילגלו אותי חזרה אל המיטה שלי, המיטה בה שכבתי חודש שלם במחלקת נשים ושם, בפעם הראשונה, התפרקתי.

קמתי על הרגליים לבד, בפעם הראשונה אחרי חודש, הלכתי להתקלח לבד, בלי לווי, ועמדתי מתחת למים החמים ופשוט התפרקתי. כל החודש הזה, כל החלומות שהתנפצו, כל הציפיות שנגדעו ונמוגו, הכל התרכז לרגע הזה בו עמדתי מתחת הזרם החם וצעקתי: "למה!!! למה זה קרה לי!!"
עמדתי שם אולי שעה, כשהאחיות בודקות מה קורה איתי כל כמה דקות.

אחרי כמה שעות גילגלו אותי לפגיה, לפגוש את הבן שלי.
בדרך לשם ניסיתי לעודד את עצמי, לחשוב שבעצם יש לי תינוק חי, שבעצם אני אמא!
כמובן שהכל התפוצץ לי בפרצוף ברגע שראיתי את התינוק הזה, את העובר הזה, היצור הקטן הזה שנולד הרבה הרבה בטרם זמנו. הוא היה מחובר לצינורות, למחטים ולכל מיני מכשירים שבעצם חיו בשבילו. לא יכולתי לעמוד בפני המראה של התינוק הזה ופשוט נפלתי מרגלי והתחלתי לבכות בהיסטריה.

צוות הפגייה ניסה להרגיע אותי אבל הרבה מילות עידוד לא היה להם להציע לי... בעצם היה ברור שלתינוק שלי אין הרבה סיכוי.
וכך, אחרי כמה שעות, או אחרי לילה אחד, הוזעקנו לפגייה בשביל לחזות בנשימותיו האחרונות של הבן שלנו. נפרדנו ממנו בבכי והודנו לו שאיפשר לנו להיות הורים, ולו רק לכמה שעות בודדות.

הייתי אמא. אמא לתינוק קטן, מובס ושבור, עייף ותשוש, בדיוק כמוני...
אמא, בפעם הראשונה בחיי..

השעות, הימים והחודשים שעברו לאחר מכן היו קשים מאוד. כל מה שרציתי היה לחזור לטיפולים ולהיות שוב בהריון-להתמלא שוב במשהו כי הרגשתי כל כך ריקה..

לא יודעת אם עד היום התגברנו ממש על מה שעבר עלינו באותה התקופה.
קשה לומר באמת שהיא מאחורינו, למרות שעברו כמה שנים מאז.

הזכרון הזה ילווה אותנו כנראה עד סוף חיינו ושני התאומים הללו ישארו חלק מליבנו לעד.