life as we know - הבלוג של Ifat Rozaless

שנה לאחר הסיוט של החיים שלי

לפני שנה, אני הייתי בזמן כזה בטיול באילת, עשיתי כיף חיים, ממש אדיר. נשמע רגוע, נעים ושליו, אז זהו, שלא. לאחר הטיול עם בנות מהקבוצה, בנות שחלו בסרטן השד, מחלימות וכמוני, חולות. ביום שבת של אותו השבוע, מצאתי את עצמי נוסעת לבית החולים, להתאשפז. אושפזתי למשך כשבוע וחצי, שוחררתי לקראת פסח, עם כל זה שאני […]

Ifat Rozaless

01/04/2015


לפני שנה, אני הייתי בזמן כזה בטיול באילת, עשיתי כיף חיים, ממש אדיר. נשמע רגוע, נעים ושליו, אז זהו, שלא. לאחר הטיול עם בנות מהקבוצה, בנות שחלו בסרטן השד, מחלימות וכמוני, חולות. ביום שבת של אותו השבוע, מצאתי את עצמי נוסעת לבית החולים, להתאשפז. אושפזתי למשך כשבוע וחצי, שוחררתי לקראת פסח, עם כל זה שאני עוברת הקרנות. לאחר שנגמר פסח, בשבת של אותו השבוע שנגמר פסח, מצאתי את עצמי בבית, בסלון, מסטולית לגמרי מרוב משככי כאבים, לא יודעת מי אני ומה אני, שלחתי את בעלי והילד לחמותי בכדי שלפחות הם יהנו. אמא שלי מתקשרת לברר מה איתי, אני עונה לה שהכל בסדר, אני מרגישה בסדר, מה שממש לא. אני הייתי כזאת מסטולית, מתפוצצת מכאבים.

אמא שלי הרגישה שאני לא בסדר, ישר אמרה לאבא שלי שאני לא מרגישה טוב, שלמרות שאמרתי לה שהכל בסדר, הכל בסוף לא בסדר. איך שהם הגיעו, אמרתי להם, טוב שאתם פה אני רוצה להזמין אמבולנס. וכך התחיל הסיוט של החיים שלי. חזרתי לאשפוז, וכך במשך שלושה וחצי חודשים אני מאושפזת, כאשר כמעט חודשיים מתוכם הייתי רוב הזמן במיטה, עם גיחות קלילות לכיסא הגלגלים לטיול לאזור הדגים בתל השומר. בשבועות שלחו אותי קצת לבית כי התחלתי ללכת מעט עם הליכון. חשבתי שאני בסדר, אבל כבר בערב התברר לי שאני ממש לא בסדר, וכבר באותו הערב חזרתי לבית החולים. התאכזבתי מאוד. אני חלמתי איך שאני יושבת בחדר של בני, דבר שלא עשיתי במשך כמעט חודשיים, מקריאה לו סיפור, משכיבה אותו לישון, ישנה בבית וקמה בבית. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. חזרתי עוד באותו הערב לבית החולים, איך שנכנסתי ללובי של בית החולים והרחתי את הבושם של אמא שלי, יש להם מטהר אוויר בריח של הבושם לייט בלו, פרצתי בבכי. יש לנו בדיחה על הבושם הזה והתחלנו לקרוא לו בושם בית החולים.

התקשרתי להורים שלי לבשר להם מה קרה, הם עזבו את ארוחת החג, ונסעו ישר אליי לבית החולים. אני כל הזמן רק התנצלתי ובכיתי, מהאכזבה שלי מעצמי ומהאכזבה שלי על כך שאני הורסת להם את החג. בתוך כל זה, בני בן השלוש וחצי, קיווה לראות אותי בבוקר, אני ישבתי אצל חמותי כשהגעתי אליהם ישר מבית החולים, הבן שלי כל הזמן קפץ עליי, או יותר נכון ניסה לקפוץ עליי, כל שנייה חיבק אותי, התלהב בטירוף, כי הנה אמא חזרה הבייתה. לכן כיום כשאני מנסה לצאת מהחדר שלו, או בכלל כשהוא רואה אותי מתארגנת לצאת החוצה, הוא ישר מפחד, דואג, פוחד שאני לא אחזור אליו הבייתה. היה לי יום כיף מטעם עזר מציון ליום האישה, מכיוון שאני לא יכולה להתארגן לבד, נאלצתי להתלבש כשבעלי היה בבית. הבן שלי ראה כשאני מתארגנת, אמר לי שהוא רוצה לבוא איתי.

גם כשאנחנו הולכים ברחוב, הוא מחזיק לי את ההליכון והוא אומר לי שהוא עוזר לי. לא מוכן להפרד ממני, כואב לי הלב לחשוב על כל הסבל שהוא עבר באותה התקופה. בכלל, מאז הוא נולד, יש לו חיים לא קלים בכלל, אם זה המלחמה שלנו בכדי שהוא יתפתח כמו שצריך, כי יש לו עיכוב התפתחותי ושפתי. אם זה חמי שעבר דיכאון ואחר כך גם אירוע מוחי, חמי נמצא עכשיו בבית אבות סיעודי, בכיסא גלגלים כאשר הוא בקושי מתפקד, אם פעם הוא עוד היה מדבר היום הוא כבר לא ממש מתקשר איתנו. מגיל שנה, המתוק שלי גדל למציאות של אמא חולת סרטן, אני גרורתית אז אני לא יודעת עד כמה זה יעבור לגמרי, אם בכלל ומתי. הוא גדל לחיים לא פשוטים בכלל, למרות שאני לא מראה לו את זה, נותנת לו אופטימיות ומראה לו שמחת חיים, כי זאת אני באופן טבעי. אני מקווה שכשהוא יגדל, המציאות שלו תהיה הרבה יותר טובה, שמחה אופטימית ושהוא יצליח בכל מה שהוא יעשה בחייו. הנה הקסם הקטן שלי שאני כל כך אוהבת.