עלבונות במשפחה

אבישג רבינר: את הדברים הכי מעליבים בקשר למראה שלך את תשמעי מהילדים שלך, מבעלך, מהחברה הטובה

אבישג רבינר

20/01/2013


אני חושבת שאני נראית בסדר. נו טוב, בסדר פלוס. למרות שלפני שנה וחצי חלפתי בשעטה על פני הארבעים עגול. נכון שביום יום אני מקפידה על אופנת ה"אני פשוט מוזנחת", במיוחד בימים בהם גירדתי את החמש שעות שינה, אני בהחלט עונה להגדרה "אישה מסמורטטת ומקומטת". אבל אם, חלילה, נרדמתי בשמונה עם זהרה וזכיתי לשמונה שעות שינה, אזי למחרת בבוקר אני מגלה במראה סימני חינניות שלא נס ליחה והאני הישן והזוהר שלי מציץ אלי מתוך הפרסונה האימהית החדשה והנוראית שלי, פרועת השיער.

בכל זאת ואף על פי כן, רציתי לשתף אתכן בכמה התבטאויות קשות ובכל אופן משעשעות שהושמעו באזני בשנים האחרונות על ידי בני משפחתי הגרעינית. אשמח לדעת אם אני היחידה או שזו הנורמה. אם כן, אם רק איתי זה כך, אפנה לטיפול המשפחתי המתאים.

אמא, את מזדקנת

ילד בן ארבע (עלהבוקר): "אמא, את ממש מזדקנת כבר. יש לך אפילו כתמים על הפנים".

אני: "טוב מותק. אין ארוחת בוקר. אני חוזרת לישון...".

ילד בן ארבע (ערב): "אמא, בואי אני יעזור לך. את כבר ממש זקנה".

לא חשבתי מספיק מהר איך למנף את העניין ולנצל את הפעוט. בפעם הבאה.

(נזכרתי באנקדוטה הידועה (לפחות לי) על אותו ילד ששואל את סבתו: "סבתא את מאד זקנה נכון?".

"כן" מודה הסבתא.

"אז את בטח הכרת את שרה אמנו?!".

היום, במקרה שהסבתא כבר עברה מתיחת פנים / פילינג/בוטוקס, הרי שהנכד מושמט מיד מהצוואה.

שוב, ילד בן ארבע (הרבה טאקט יש להם לבני הארבע): "אמא" מבט נגעל מופנה לעבר הרוכסן במכנסיי. מסדרת את המחדל ומראה לו את הבטן בתנוחת דוגמנות הזכורה לי מהאלף הקודמת. "זה הבטן שלי מכווצ'צ'ת בגלל הריצ'רץ'".

"אה" הילד מחייך. הוא נרגע. "זה כי ילדת המון ילדים...".

ילד חכם.

אבאגיא, גם הוא אינו בוחל באמצעים, לכן אוסיף אותו כאן לילדים (למרות שהוא גם לא חוסך ממני מחמאות, חייבת להודות. אחרת לא הייתי סולחת): "איזה ילדים יפים יצאו לך. הכל מהצד שלי".

על כך אני מגיבה: "מזל שאת השכל הם ירשו מאמא" (כן כן, לא אני המצאתי, יודעת...).

ילד בן שתיים עשרה, חוזר מאושר עד הגג מתחרות שחמט בה הפסיד (זו חריגה מנושא היופי אבל עדיין באותו סגנון).

"אני ממש מוכשר בשחמט... ולא ירשתי את זה לא ממך (אבא) ולא ממך (אמא)".

הוא כמובן שוכח שאבא שלי שחקן ותיק ומדופלם ובעיקר, שוכח את מאות השעות בהן הסעתי , קניתי, עודדתי, שילמתי, תמכתי ובעיקר, חיכיתי, ישבתי והסתובבתי עם יתר האחים סביב ובתוך מרכז השחמט ברמת אביב. כל זה בזמן שהוא...חשב.

טוב, מי שמגדל ילדים בתקווה שיכירו לו טובה הוא אידיוט. אני לא. אני מסתפקת בעשרות מדליות, כמה גביעים, חוש הומור ו...קצת יותר צניעות.

רק אל תבואי

ויש עוד. ילד בן שתיים עשרה, בעצם נער.

"אמא, יש בבית ספר עפיפונידה".

"ו...?".

"זה עם ההורים".

"ו...?"

"אל תבואו".

"גם אם אני אסתרק?"

וכמו שנאמר: "אם תישארו עם הילדים בבית בחינוך ביתי עד גיל שתיים עשרה, יש סיכוי שהם יהגרו לאוסטרליה פשוט כי הספיק להם מכם לאלתר.

בת שמונה ביציאה מהרכב ליד הקונסבטוריון: "אמא, מה את לוקחת איתך?"

או בלשון העם ובתרגום חופשי: "אמא, תנעלי נעליים, בגילך בחורף להסתובב יחפה זה הרבה יותר ממוזר וגם מסוכן... ואל תוציאי את הצידנית המשפחתית מהרכב בשביל 45 דקות ליד בריכת דגים קטנה ובבקשה בבקשה, תשאירי את ערימת ה"גלריות" מהארץ בתא המטען. את אמורה בכלל לשמור על זהרה שלא תשחה עם קרפיונים (זוכרת את הפעם ההיא איתי? זוכרת איך צללתי לך עם ראשנים באמצע ינואר או שכבר שכחת?!). זה גם פאדיחה, כל הציוד הזה וגם – בואי נודה, הרי לא תספיקי לקרוא מילה".

אני: מה זאת אומרת?! אני לוקחת איתי רק את זהרה, את רפאל, מים, סלולרי ו...מפתח?. או שאת רוצה שאני אשאיר את האחים שלך בבגאז'?".

בת שמונה (בהזדמנות אחרת): "איזה אמא יפה יש לי!".

אני כבר לא תמימה. אני יודעת שזה רק בקשיש. בתוך עשר דקות תצא האמת לאור. "אימוש? אפשר שעה מחשב/טלוויזיה/משהו מתוק?".

בהזדמנות אחרת, עת מדדתי איזה בגד נשכח שנקבר ונדרס בתחתית הערימה בארון.

"איך אני ניראית ככה?"

בת השמונה: "אוי, את נראית ככה בדיוק כמו האחות הרזה של סינדרלה!".

...

מצד שני – חברה סיפרה לי על דיאלוג שהתנהל בינה לבין בתה בזו הלשון, פחות או יותר:

"אמא, אם את פתאום תמותי, אז אני רוצה שאבישג תהיה אמא שלי".

"למה?"

"כי היא כזאת יפה ויש לה שיער כזה יפה, ארוך, בלונדיני..."

ומה ענתה חברתי ברגע של חולשה?.

"את יודעת שזה הכול גוונים? כזה מן צבע".

ודווקא אז זה היה טבעי. לא צבעתי בכלל...