michelzohar - הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

יום הולדת לארז

"עכשיו הכול מתחיל," דיוויד מצהיר בדרמטיות כשהוא מוזג לנו וויסקי באווירה פחות פורמאלית, והלימוזינה עוצרת באזור חשוך.

מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

01/11/2013


"היום אנחנו לא מקבלים סירוב," ג'ק מצמיד לחישה לאוזני. "הגיע הזמן שתראה את התפוח הגדול בלילה." אני מהנהן בחיוך וג'ק נראה מרוצה. אחרי סדרת סירובים מצדי, הוא בטח חשב שיהיה לו קשה לשכנע אותי, אבל היום אני לא יכול  לסרב והאמת - אני גם לא רוצה.

בכל הערוצים מדברים היום על פטריק הקדוש ועל התהלוכות ועל כל האירועים שמתקיימים בעיר, ומהחדר במלון אני עוקב כבר מהבוקר אחרי בלוני הענק שהולכים ומתנפחים. פעם, בזמן שחיכינו במכבסה שליד הבית לבגדים שהסתובבו בתוך המכונה, חיפשנו ארז ואני אירועים שקרו באותו היום שהוא נולד – שבעה-עשר במרץ. מצאנו את המינוי של גולדה לראשות הממשלה בשישים ותשע, את זה שפינק פלויד הוציאו את The dark side or the moon את פרשת השוחד של אריה דרעי בתשעים ותשע ואת Saint Patrick's Day.

ארז בטח סוגר עוד משמרת לילה במיון ואני מתאפק שלא להתקשר, מנסה לשמר את הכעס. שימשיך לטפל בחולים ובפצועים שלו. את זה הרי הוא עושה בצורה מושלמת, בעצם כמו כל דבר אחר שהוא עושה.

אנחנו צועדים לעבר בניין מגורים מוזנח בסגנון השיכונים מסדרות המשטרה האמריקניות ואני יכול לשמוע בתוך הראש את ארז מזהיר אותי ממה שמסתובב פה, או ליתר דיוק מ"ההשלכות" - המילה שהוא הכי אוהב. חמש שנים אני חי עם המנטרה הזו ומנסה להימנע מ"ההשלכות". בטח לומדים אותה בבית הספר לרפואה, כבר בסמסטר ראשון של שנה א'.

מכונית נוספת עוצרת, יורדים ממנה החבר'ה של ג'ק ודיוויד ונדחסים איתנו לתוך המעלית. אחרי הקומה השלושים, מישהו נלחץ אליי ומסתיר לי את הצג, אני מפסיק לספור. כשהדלת נפתחת, החבר'ה של ג'ק ודיוויד שכבר נראים די מתודלקים, מתקדמים לעבר הבר. המקום צפוף ודחוס, אבל איכשהו המקומות חיכו להם.

המעבר החד מהגלריה, מהאנשים המחויטים עם הכינור ברקע למקום הזה שעוד לא החלטתי איך להגדיר אותו, מבלבל אותי. אני מנסה להחביא את הבורות החוצלארצית שלי, שלא ירגישו שזו פעם ראשונה שלי בניו יורק, שזו פעם ראשונה שלי במקומות האלה, שזו פעם ראשונה שלי בכל מה שקורה לי השבוע.

הבר משקיף על הסנטרל פארק ועל ההדסון והאורות מתערבבים אצלי בריח סיגריות ובושם ואלכוהול. פעם, כשהייתי מינוס כמה שנים ומינוס ארז, היה לי חלום לפתוח בר משלי, משהו בסגנון הסלונים שרואים במערבונים הישנים - מן מסבאה. הברמן היה לובש אצלי חולצת כפתורים לבנה ושלייקס והמלצריות היו לובשות שמלות כמו נערות השעשועים. בפינת הבר, הייתי שם מכונת תקליטים וכל הרהיטים היו בנויים מעץ מהגוני. שנים הסתובבתי עם התכניות בראש ובכל פעם הוספתי עוד פרט קטן אבל משמעותי לעיצוב של המקום. הכי אהבתי את המשרד הקטן שדמיינתי מאחורי הבר. כשסיפרתי לארז יום אחד על הרעיון שלי, הוא אמר שאני לא בוגר וישר דחף את העניין של "ההשלכות".

הדי. ג'י. נכנס לי לתוך "הסלון" שלא בניתי עדיין, דופק לי בראש את העבודה שלו והוודקה מתחילה לדפוק לי בראש את העבודה שלה. "מבחינתי אפשר להישאר כאן," אני צורח לדיוויד לתוך האוזן, כמעט קורע לו את עור התוף. "עוד לא ראית כלום," הוא אומר ומרוקן לתוכו עוד משהו. "לחיים!" אני אומר בעברית.

התחנה הבאה ""stone street "מבנה מהמאה התשע-עשרה שהפך למועדון," ג'ק מסביר כמו מדריך תיירים ועדיין מצליח לקלוט מתוך האלכוהול שבו, את ההתלהבות שלי. גם כאן כולם מכירים את ג'ק ודיוויד, גם כאן האוויר מחושמל. "מה אתה אומר? כמו שהבטחתי?" ג'ק צווח אליי מהקצה השני של הבר בסיפוק עצמי, אני מרים את הכוס ומסמן לו 'לחיים'. הוא קורא לי לבוא ואני בקושי משתחל בין אנשים מזיעים ששואבים הנאה מפוקפקת מלמרוח את הזיעה שלהם זה על זה. ג'ק דוחף לי כוסית עם משהו ירוק בפנים. "אתה מכיר את דון?" הוא צועק. אני מסמן עם הראש. "כן, נפגשנו בגלריה". "תישאר איתו, אני תכף חוזר," הוא אומר ולפני שאני מספיק להגיב הוא נעלם. "תשתה," דון מצביע על הירוק. "מה זה?" אני שואל אחרי ששתיתי, "לא רע". "אבסנט," הוא מנסה ללחוש אבל יוצא צועק. "זה לא חוקי, אבל יש לי קשרים עם הברמן," הוא ממשיך וקורץ לי, כאילו הייתי ילדה קטנה שהוא מנסה להרשים. "ודרך אגב, אהבתי את העבודה שלך שם בגלריה," הוא מחמיא, ממשיך בחנפנות האמריקנית שלו.

את הקריירה שלי כצלם, ארז דווקא עודד, למרות שהיו לו לפעמים הסתייגויות לגבי סוג הדברים שצילמתי. בקטע הזה אולי אני אשם, כי תמיד ביקשתי לשמוע את דעתו ואז גם קיבלתי אותה ולפעמים באופן שלא אהבתי. חשבתי שאת העבודות שלי בבית החולים הוא הכי יאהב, כי הוא מחובר לזה, זאת הטריטוריה שלו. בגלל זה לא יכולתי לצפות את ההתנגדות הכל כך חזקה שלו לדברים שהוא ראה בצילומים. עכשיו הם מוצגים בגלריה לא רעה בניו יורק, אז אולי במקרה הזה דווקא טוב שהיו "השלכות".

הירוק הזה בתוכי וכמה דקות אחר כך אני כבר יודע לדבר סינית. דון מקרב אליי שוט נוסף של אבסנט. "לחיי הצבע הירוק," הוא אומר בלי קול.  "לחיים," אני שומע את עצמי מגמגם ושופך קצת על החולצה הלבנה שלי.

הכול מתחיל להיות כבד, סמיך, מיוזע. חם לי, קר לי, צפוף לי, הקולות עמומים. בר הופך למועדון. נכנסים ללימוזינה, יוצאים מהלימוזינה. פרצופים חדשים מתערבבים בפרצופים שאולי כבר ראיתי ואולי לא, כולם מחייכים וצוחקים ונוגעים אחד בשני, ומרוצים מעצמם כאילו אין כלום. באמת אין כלום, שום דבר.

"בוא," דון מושך אותי ואני נגרר אחריו לאיזה חדר. איך זה שיש אסלות בסלון, אני שואל את עצמי ולא מצליח להגיע לתשובה ברורה. הוא נועל אחריו את הדלת ומוציא מהכיס קופסה קטנה. אני עדיין עומד, מנסה לברר את סוגיית האסלות כשהוא מסדר שורות לבנות על מדף. "בחיים לא..." אני ממלמל מתוך איזה תפקוד חלקי של המוח, אני מעורפל אבל משהו מנסה להתנגד. דון לוקח שטר מגולגל של דולר שואב לתוכו שלוש שורות ואז תוקע לי אותו ביד. "לא אמורים לעשות את זה עם מאה?" אני שואל ומיד עושה כמוהו, זה מצליח לי בניסיון הראשון. כנראה שזה עובד טוב גם ככה.

"זהו?" אני שואל. "לא נראה לי שזה משפיע."

לא נראה לי שזה משפיע והנה אני כמו עיפרון שחידדו אותו במחדד הזה עם הידית המסתובבת, עוד סיבוב ועוד סיבוב, חד, חד, חד, בלי רעשים, בלי קולות. בלי משהו שעומד לי בדרך. בלי ארז. בלי שאלות, בלי התלבטויות. הכול ברור. אני יודע, אני יודע.  אני אלוהים, אני טיל, אני עומד להתפוצץ, אין כובד, אין חם לי, אין קר לי.

אני עומד. הזכוכיות מראות אותי מכל הכיוונים. אני שם מולי, כמעט יכול לראות מה יש בתוך המוח שלי איך כל החוטים מתחברים שם, איך העין שלי מחליטה איזה פריים לתפוס ומתי. כמו סרט רץ אני רואה כל תמונה שצילמתי ותלויה עכשיו בגלריה המזדיינת בסוהו. אני רואה את האיש שמנגן בכינור, לבוש בחליפה מחויטת, יש לו כתם קטן על הצווארון. כל האנשים מחייכים אליי, לוחצים לי את היד, לבושים בגדי מעצבים. "או, זה משגע, זה אמייזינג, אתה ורי טלנטד." גם אני לבוש בחליפה מחויטת, קניתי ב"בגיר", שלושים אחוז הנחה. עוד כוס שמפניה, תודה רבה, אני מחייך בנימוס. עוד פלאש. מחר אולי יכתבו בעיתון דה ירעאלי טאלנט, מה ארז יגיד אז, מי זה ארז? שיזדיין ארז.

לפני שאני מבין מה קורה, דון מעליי, קורע ממני את הבגדים. שני כפתורים מתגלגלים על הרצפה. אני לא מתנגד, לא יכול, לא רוצה. גוף מושלם, מישהו פיסל אותו כמו בציור של ליאונרדו דה וינצ'י. אני מעביר אצבעות על הבטן שלו, כל קובייה יושבת בול ליד התאומה שלה. בא לי חשק לשוקולד. אני בודק כל שריר, מרגיש כמו קטיפה, מדגדג באצבעות, נהיה כמו זרם חשמלי, כל נגיעה מאתיים וולט אלף וולט, אלפיים. יש מצב שאני משתגע. דון דוחף את הלשון שלו אליי ואני דוחף אותו אל הרצפה, מסובב אותו בכוח, מושך את המכנסיים מעליו. רעש מתכתי מתערבב בנשימות. הוא משחק את הכנוע פתאום, מזדיין. אני לא רואה אותו. לא רואה אותו. מישהו דופק בדלת, מנסה לפתוח. זה לא עושה לי כלום, לא עוצר אותי, לא חושב על כלום, רק מזיין, רק מזיין, רק מזיין לו את האימאימא שלו.

אחר כך הכול נגמר.

לא יודע כמה זמן עבר.  נראה לי שההשפעה של הלבן נעלמת וגם של הירוק, ההכרה שלי מתחילה לחזור לאט לאט.

דון מסובב את המפתח שתקוע בדלת ופותח אותה רגע אחרי שהוא מושך עוד שורה. הוא מנגב את האף ומורח על עצמו חיוך אדיוטי. אני רוצה להגיד לו שהוא שכח את הדולר שלו, אבל הצלילות שהייתה רק לפני רגע מתחלפת במשהו כבד שממסמר אותי לרצפה והופך אותי אילם.

אני נשאר לשבת על השטיח, מנסה לסגור את החולצה ומגלה שני חורים קטנים. הדלת נפתחת ומישהו נכנס, מחייך אליי וממשיך למשתנה, קולות של שתן זר גורמים לי בחילה, אני חייב לקום. אני שוטף פנים ויוצא. המקום עדיין רועש ודביק ואפלולי ואני מתפלל לא לפגוש את ג'ק ואת דיוויד ובטח שלא את דון, רק שאגיע למעלית ומשם הכול יהיה בסדר.

הרחוב שקט, חושך מתחלף באור כחלחל שהופך בהיר מרגע לרגע. אני מתיישב על המדרגות ולא מצליח להחליט אם השעון שלי מראה את השעה כאן או בארץ. כאב עמום מתגנב אליי מהעורף, מטפס ישר לקודקוד.

הלימוזינה הלבנה מתקרבת לעברי, היא כבר לא מרגשת אותי כמו לפני כמה שעות. הנהג יוצא ופותח ביעילות את הדלת. פניו אטומות, אין לי סיכוי להבין מה הוא חושב עליי, כזה מקצועי, אמריקני מלוטש. אני נזרק אל המושב האחורי ומבקש שייקח אותי למלון. בכלל לא מעניין אותי איך ג'ק ודיוויד יחזרו.

בדרך אני פוגש חצי ממני במראה הקדמית, דווקא לא נראה כל כך גרוע, אולי גם לא מרגיש כל כך רע. אז מה ארז? מה ההשלכות?

אני מת לסגור קצת את העיניים ומזיז את הז'קט הצדה כדי להשתרע על הספה, רק לכמה דקות. משהו מתגלגל לשטיח מתוך הכיס הקדמי. כשאני מתכופף, אני מגלה את הקופסה הקטנה של דון.

פעם ארז בא הביתה נסער ולא הצליח להירגע כל הלילה. זה היה כשהוא רק התחיל לעשות משמרות במיון. הוא סיפר שהגיעה בחורה יפהפייה בת עשרים ומשהו מלאה בקוקאין. "עבדתי עליה שעה שלמה עם מכות חשמל," הוא אמר. "כולם התלחששו מאחורי הגב שלי שיצאתי מדעתי, שאני צריך להשלים עם העובדה שהיא מתה." הייתה לו הבעה מזוגגת בעיניים, כאילו שהוא לא כאן. לכמה רגעים הוא לא היה הבן אדם שאני מכיר. "12:04, זאת הייתה שעת המוות," הוא אמר ואז קם בפתאומיות למטבח ושאל אם אני רוצה חביתה בפיתה.

עכשיו אני יושב בסלון המפואר של המלון והקופסה הקטנה אצלי ביד. היד שלי קפוצה כל כך חזק שהאצבעות שלי מתחילות להכחיל. "תשחרר," אני שומע את עצמי אומר והאחיזה שלי משתחררת באטיות. על הקופסה מצויר סמיילי צהוב. אני פותח ומגלה שנשארה בתוכו עוד מהאבקה הלבנה. אני פותח את הארנק ופורש את השטרות על השולחן, חמישה שטרות של דולר, אחד של חמישים, שלושה של מאה.

יום הולדת שמח.