הבלוג של ענת הראל - הבלוג של ענת הראל

ו....תודה על הדגים

אחת לכמה חודשים חולפים בראשי הרהורי כפירה: 'אולי אחליף מידי פעם את הריצה , לה אני נאמנה כבר שנים רבות, באימוני שחייה?' מיד עם בוא המחשבה הזו, שולח המוח שלי איתותי אזהרה בצורת זיכרונות מימי האוניברסיטה העליזים. בתקופת לימודיי באוניברסיטת ת"א, אי שם בשנות ה-90 חסרות הדאגה, ניצלתי היטב את בריכת האוניברסיטה ואימצתי את השחייה […]

ענת הראל

14/11/2010



אחת לכמה חודשים חולפים בראשי הרהורי כפירה: 'אולי אחליף מידי פעם את הריצה , לה אני נאמנה כבר שנים רבות, באימוני שחייה?'

מיד עם בוא המחשבה הזו, שולח המוח שלי איתותי אזהרה בצורת זיכרונות מימי האוניברסיטה העליזים. בתקופת לימודיי באוניברסיטת ת"א, אי שם בשנות ה-90 חסרות הדאגה, ניצלתי היטב את בריכת האוניברסיטה ואימצתי את השחייה כפעילות הגופנית העיקרית שלי.  4 פעמים בשבוע הייתי מתייצבת, קיץ או חורף, השכם בבוקר בבריכה האולימפית ושוחה בין ק"מ לשניים.

אם יש משהו שמנע ממני במשך כל כך הרבה שנים לחזור לשחייה, הם אותם הזיכרונות:  השיעמום שבנוף הלא משתנה (אוי , הנה עוד בלטה כחולה!), המונוטוניות השוחקת ( היי, למישהו נפל כאן מטבע של 5 ש"ח !), הקור הנוראי ברגע הכניסה למים בימות החורף (למה אני עושה את זה לעצמי?) ועוד ועוד ... זיכרונות אשר מחזירים אותי מהר מאוד למסלול הריצה והרחק מאוד ממשקפת השחייה שלי ששוכבת לה מיותמת בארון.

אך בתור אחת שמטיפה לגיוון באימונים הן מסיבות נפשיות, של יצירת עניין בשגרת האימונים, והן מסיבות גופניות ובריאותיות, קשה היה לי שלא לנסות לאתגר את עצמי שוב.   כהתחלה לתהליך החזרה שלי לשחייה, הלכתי לפגוש את אילנה לם אשר מנהלת מרכז שחייה בקנטרי דקל. אילנה הבטיחה להחזיר לי את חדוות השחייה . חשבתי לעצמי, שבמקרה שלי צריך קצת יותר מכוונות טובות, צריך קסמים !  ואכן היו שם קסמים. גיליתי דברים חדשים על אימון שחייה וגיליתי עוד כמה דברים חדשים על הגוף שלי ובקיצור יצאתי משם מרחפת באוויר וששה למים כאחד.

כבר מזמן אני טוענת שמקומי לא על האדמה כי אם מתחת למים. באופן לא מפתיע המים משרים עלי רוגע ושלווה שאיני יכולה לחוש באף מקום אחר. לו היו לי זימים כנראה  שהייתי המאושרת באדם. אז בעוד אש החזרה לשחייה בוערת לראשונה מזה זמן רב בסנפיריי, סליחה בעצמותיי, צעדתי נמרצות לחוף  שם קבעתי עם חברתי ע' שהיא מבחינתי "מומחית הבית" לשחייה בתנאי פרא . אמרתי לעצמי: ענת, אם את כבר חוזרת לשחייה אז תעשי את זה בקלאסה ! לא בבריכה, אלא בים!

תתפלאו, אבל חוץ מקהילת הזקנים עם בגד הים שמגיע עד לבית השחי והזקנות עם כובעי הים הפרחוניים מפלסטיק ישנה אוכלוסיה לא קטנה בכלל של שחייני- ים , רובם, נשים וגברים, בגילאים שבין 30 -70 . לא מדובר במשתכשכים למינהם אלא בשחיינים רציניים ונחושים אשר שום מזג אוויר או מדוזה ים תיכונית לא יעצרו אותם מאימון השחייה היומי שלהם.

בקושי הראשון נתקלתי עוד לפני שביצעתי את תנועת החתירה הראשונה. הרגע בו נגעו כפות רגלי במים הקרים ונשימתי נעתקה. לא כמטפורה, אלא פשוט נעצרה! הקור היה כה עז עד שמעבר הנשימה שלי התכווץ לרוחב של קשית, אולי חשב הגוף שלי לעצמו "לסגור מיד  את כל הפתחים! לא לתת לחום לברוח משום מקום!". אחרי דקות ארוכות  ובעידודה הנמרץ של ע', זינקתי לתוך המים ומיד התחלתי מיד לחתור כדי לחמם את גופי. זה עבד!!! תוך מספר שניות הכאב של הקור התחלף לו בתענוג משובב נפש.

יתרון נוסף של השחייה בים הוא העדר אפקט השיעמום. במקרה שלי מדובר ביתרון ולצידו חיסרון לא פשוט הקשור בעובדה המאוד טרווילית שבים יש דגים ! ואני פוחדת מדגים כמעט כמו שאני פוחדת מג'וקים. כך מצאתי עצמי מפלחת את המים כאשר מצד אחד אני מרותקת ללהקות הדגים הנעות תחתי ומצד שני מבועתת מעצם העובדה שאחד מהם עלול לגעת בי בטעות.       טיעוניה, ההגיוניים להפליא, של ע' שהדגים פוחדים ממני הרבה יותר מאשר אני פוחדת מהם (אי לכך אין סיכוי שיתקרבו אלי), לא הרגיעו אותי כהוא זה. אני מניחה שרק ניסיון של שחיות מרובות ישחרר אותי מן הפחד ויאפשר לי לשחות באופן שליו יותר.

השחייה עצמה חלפה יחסית בשלום בהתחשב בתנאים. אחת לכמה דקות נקטע רצף השחייה ע"י זינוקים ועוויתות משום שחשדתי כי משהו נוגע בי (מזל שכבר היינו מאחורי שובר הגלים וחוץ מע', שעבורה זו היתה האתנחתא הקומית של השחייה, אף אחד לא ראה אותי), מידי פעם גם בלעתי קצת מי ים מלוחים שגרמו לחיך שלי לבעור על אש קטנה במשך רוב השחייה אבל רוב הזמן הצלחנו להתקדם בקצב לא רע ולגמוע מרחק מרשים עבור שחייה ראשונה בים.

גולת הכותרת היתה ללא ספק החזרה לחוף בסוף האימון. על אף ההרגשה שכוח הכובד חזר לפעול עלי ברגע שעזבתי את מי הים , היציאה מן המים לוותה בתחושת ריחוף מופלאה. אני מניחה שזה קשור לשילוב שבין תחושת ההישג והאוויר של הים אבל מה זה משנה? הייתי בעננים !!

אז מסלולי פארק הירקון יכולים להרגע, איני נוטשת אותם. אני חושדת שאף פעילות לא תוכל לגרום לי מה שריצה ממושכת גורמת לי להרגיש. אבל לפחות פעם בשבוע תוכלו למצוא אותי בים מתעמתת עם איתני הטבע. ו....תודה על הדגים!