אמרתי לא לשטן הריאליטי

"כבר הופעתי בחיי בעירום, רקדתי בכלובים, כתבתי טקסטים חושפניים ובוטים ואף פעם, אפילו לא פעם אחת, לא הרגשתי בחילה מתגנבת לגרוני". אבישג רבינר הוזמנה למחוברות וגם לאח הגדול VIP

אבישג רבינר

02/01/2013


"כבר התחלתי להאמין ששכחתם אותי! ונעלבתי.." נשפתי בטלפון לאזנו של נציג הפקת מחוברות. הוא צחקק. אחר כך התקשקשנו עוד שלוש דקות, בהן שכנעתי אותו שאם תריסר ההפקות שהתדפקו על דלתי בשלוש שנים האחרונות לא הצליחו לשבור אותי, כנראה שלא כדאי לבזבז עלי יותר משיחת טלפון. אם גלעד קופרמן עצמו לא הצליח לשכנע אותי לרוץ מרתון, כנראה שגם דורון צברי יצטרך לוותר.

אמנע מצדקנות ולא אשקר. זה כמעט קרה. אבל בסופו של דבר, בלילה שלפני, השתפנתי וחזרתי בי ואבן גדולה נגולה מעל ליבי. לפני ואחרי, היו הצעות איכותיות והיו כלכליות, היו מעניינות והיו מעבר לים אבל בסופו של דבר בכולן, גם בתכניות המעמיקות והפחות טראשיות שביקשו לצרפני אל שורות מצטלמיהם, היה ויהיה תמיד איזה אלמנט של ירידה לזנות, של חשיפה שאי אפשר לדעת לאיפה תוביל ומי יפגע ממנה.

"יש לך שתי דקות?" שאלה אותי נערת הפקה בטלפון. "יש" עניתי. "אנחנו מגבשים כרגע את האח הגדול וי.אי.פי", היא המשיכה. "והנה הן נגמרו" אמרתי. שתינו היינו מרוצות מהבדיחה. נפרדנו כידידות.

וכך, למרות חיבתי העמוקה למצלמה, למרות שהחומרים שצילמתי (כן, כן. הגעתי גם לשלב הזה, מודה) היו מעולים והחמיאו לי מכל זווית כמעט, הרי שבסופו של דבר, מרגע שהכפתור על המצלמה החל להבהב באור אדום נתקפתי בחילה.

כבר הופעתי בחיי בעירום, רקדתי בכלובים, כתבתי טקסטים חושפניים ובוטים ואף פעם, אפילו לא פעם אחת, לא הרגשתי בחילה מתגנבת לגרוני (מבלי שהייתי בהיריון כמובן). תמיד הרגשתי שאני עושה משהו שבאמת טוב לי איתו, שאני שלמה ועומדת מאחוריו.

הפיתוי האחרון - כסף

אני זוכרת את הרגע בו אחד הבימאים, בחור נחמד ומוכשר, דיבר איתי על כסף, הפיתוי האחרון. בפעם הראשונה בחיי, הבנתי שהנה הגיע הרגע בו הכסף לא משנה. תגידו, "לא הציעו לה מספיק. לכל אחד יש מחיר". יכול להיות. יכול להיות שאם הסכומים היו "אמריקה" הייתי נשברת. לשמחתי הם לא. למעשה, מדובר בכסף שלא יספיק אפילו לפסיכולוג שהילדים ירצו לספר לו על הבושות שאמא עשתה (פסיכולוגים זה הרבה כסף ולי יש חמישה ילדים, אז תעשו חשבון בעצמכם בבקשה!) . לא לא. זה לא שווה את זה (האם אני מנסה לשכנע את עצמי? יכול להיות. אני טיפוס אקסהיביציוניסטי. מאד נהנית מחשיפה).

וכך, לא עמדתי נגד מאה, לא רצתי מרתון, לא נכנסתי לבית האח הגדול, לא סיפרתי לעם ישראל מה האדרנלין שלי ולא התחברתי. אבל בעיקר, אני מאמינה, לא התנתקתי. כי המצב הזה, בו את מחוברת כל הזמן לפרסונה הציבורית שלך (ומתחילה להאמין שבאמת יש לך משהו שנקרא פרסונה ולכן את מאד מאד חשוב), המצב בו הדמות האמיתית שלך, זו האותנטית איתה את ובן/בת זוגך נכנסת למיטה/אמבטיה/לארון ולכל מקום שמעניין לראות אתכם בו מתפשטת ומתקלפת מול מיליוני צופים כל שבוע באופן קבוע, הוא קיצוני באופן מסכן שפיות, לאדם, לסביבתו ולדעתי גם לאנשי ההפקה ולצופי ההיפודרום, כלומר הטלוויזיה שבבית.

ולא שאני לא רוצה שתכירו אותי, שתאהבו אותי, שאהיה מפורסמת. אבל במהלך אולימפיאדת הפרסום קצרת הטווח שמספקות התכניות האלו, נשכחה לגמרי את המהות ואני עדיין לא שכחתי את הסיבה בגללה הגעתי עד הלום (לטוב ולרע – קרוב ורחוק). אני רוצה לעשות דברים טובים/מעניינים/חשובים (ולוא דווקא גדולים, יקרים וריווחיים). וכמו כל אדם יוצר, אני משתוקקת שהיצירות שלי יישארו אתכם ובלבכם יותר מרבע שעה, שיעלו בכם מחשבה שלא צפה קודם וישנו ולו במעט את הלך המחשבה, שיגביהו את ההוויה שלכם מעל ליומיום הארצי.

ובעצם, זה לא חייב להיות בעולם היצירה. אני מייחלת לעשייה שיש בה שינוי משמעותי כמעט בכל מגע שיש לי עם אחרים. עם משפחה, חברים, אנשים שאני יושבת איתם אחר הצהריים בהמתנה לחוג של הילדים. אני משתדלת לחשוב על כל מעשה שאני עושה כעל דבר לא מקרי ולא שרירותי.

לא חושבת שתזכרו את זוכי הריאליטי בעוד עשור. לא את אלו שרק הבליחו ונוכחותם לא שינתה כאן דבר, רק מילאה שעות מסך בחומר זול, בשעמום, בתרבות של כלום. לכן החלטתי להישאר בחוץ.

ובסופו של דבר, הכריעה גם העובדה שמעולם לא ראיתי את התכניות הללו. את רובן אפילו לא פעם אחת (בעצם, לא פעם אמרתי לא בכלל בלי לדעת למה אני בדיוק מסרבת...). אבל אני לא מעוניינת למלא את זמני בזה, כי אני מרגישה שיש בזה משום רכילות ולשון הרע ויחסים של ניצול והשפלה (לשני הצדדים), למה שאגרום לאחרים ליפול אל המלכודת?.

השטן, אתן יודעות, לא מגיע עם קרניים ובכל זאת, באינסטינקט בסיסי אני יודעת הצלחתי להימלט להתחמק ממנו. לפחות הפעם.