אב ובן אם ובת

באינטימיות של שתיים, היא הופכת להיות האמא מהאגדות. לבד עם הילד, הוא מגלה שהכעס ממנו והלאה. פיצול משפחתי זמני בהחלט

שי אביבי ומיכל ליבדינסקי

13/07/2010


יצאנו אם ובת למסע חוצה לארץ. השארנו בבית אב ובן. עשרה ימים של זוגיות שונה לגמרי.

איזה כיף. הבית שלי. הילד שלי. אני שלי. שליט יחיד.  מלך נדיב.  הנתין – העצבני בדרך כלל, מקבל אותי באהבה.  אף פעם לא היה לו אבא כל כך טוב. אף פעם לא הייתי כל כך שלו.

פתאום כשאנחנו שתיים, יש לי יותר מהכל. יותר כח, יותר אנרגיה, יותר סבלנות. יותר אימהות. אני האמא מהחלומות. שופעת טוב, רוך, אמירות של כן לכל דבר. Yes I can. אני מדברת יפה. אני שמחה בחברתה.

אף פעם הבית לא היה כל כך מסודר. הכסא בחדר השינה: כסא הבגדים –סלע המחלוקת-מוקד המריבות- הר הבית. כמה דם היה נחסך אם היינו מגיעים להסכמה שהכסא יהיה מסודר.

בחדרנו במלון, מסתכלת בסיפוק בחפצים שלנו זרוקים בכל מקום בלי שאף אחד יעיר. ופתאום אני מבינה כמה הבלגן חשוב לי. כמו שהסדר חשוב לו. ומי קבע שסדר זאת הדרך הנכונה יותר? הנה שתינו בתוך הבלגן, מוצאות מה שצריך, כשצריך, ובעיקר נושמות לרווחה.

אני והילד ישנים יחד בחדר, הולכים לישון מאוחר, רואים חבוקים (אני, שאין לי מושג שהכדור הוא עגול) מחציות של מונדיאל (הוא מוציא מוצץ ואומר ש"הם נופלים כל הזמן"). נוסעים לחברים, שלו, שלי.

ישנות יחד במיטה זוגית, משחקות קלפים, מציירות יחד, מטיילות יחד, מתגעגעות יחד הביתה, ובתוך הגעגועים הידיעה שהדבר הזה עכשיו שקורה בינינו, כמה הוא מיוחד ויקר וטוב וחזק ונוצץ, כמו יהלום. אני והבת שלי, אני והילדה שלי. אלף פעם אני אומרת את זה לעצמי ועדיין זה בלתי נתפס.

משהו עובד פחות טוב כשכולם בבית. חזיתות רבות מידי. מקומות רבים מידי להתחכך בהם. קווים שמצטלבים לפלונטר במקום קו אחד ישר.

היא מסתכלת עליי ולה זה לגמרי ברור. אני אמא שלה. אני מסתכלת עליה וכולי סימן שאלה. אני אמא שלה??? כמה זמן יעבור עד שהאינפורמציה הזאת תתעכל בגוף ובנפש: אני אמא. המבוגר הכי אחראי בסביבה.  כבר חמש וחצי שנים ושני ילדים, מונה האימהות דופק, ועדיין בתוכי מפזזת נערה, שלא תמיד מבינה, שהקריאה: ‘אי – מא‘ מכוונת אליה.

הכל נהיה קל פתאום. גן שעשועים? סבבה. לנדנד שעות? סבבה. ממתקים? סבבה. מה היה כל כך קשה קודם?

המסע הזה מגלף ממני מבוגרת אחראית. משעשעת אותה בטיסה, לא פוחדת למענה כשהמטוס מיטלטל, מנווטת אותה ברחובות זרים ביד בוטחת, בוחרת מלון, מקבלת החלטות, מחשבת חישובים כלכליים, דואגת לאוכל, לחום, לקור. המבט שהיא תולה בי מקבל את המענה המצופה. ובכל הזמן הזה אני לא מפסיקה להסתכל על עצמי מהצד, בהתפעלות. אני אמא שלה.

איך כששניהם עליי אני מיד קורס לכעס? איך שכשאשתי מבקשת משהו שעכשיו אני נותן בחינם, אני מיד גובה עליו תשלום? יכול להיות שמשפחה הוא מבנה פחות מוצלח להתנהל בו? יכול להיות שהחד הוריות מבלבלות את הביציות?

האם יש בי יותר אהבה? חונכנו שלאהבה לא נגמר המקום. שעם כל בן משפחה שמצטרף היא רק גדלה וגדלה. אז מה כן נגמר? למה בבית מסתובבת אישה נרגנת, שרוטנת אל הבעל ונובחת על הילדים, ואלה שפר מזלם, לפחות הם מקבלים תשומת לב, את הכלבה ושני החתולים אני כבר מזמן לא רואה.

יש געגועים, בטח. וגם כיף להתגעגע. כיף שקצת רחוק.

על מצע הגעגועים אנחנו נוחתות הביתה. היא רצה להתחבק עם האבא. אני עם הבן. חווים יחד כמה רגעי חסד. ואז שניהם מתחילים לריב, ואנחנו, לא מפגרים בהרבה, מתחילים לצעוק.

THERE  IS NO PLACE LIKE HOME

צילום: donjd2, פליקר
מתוך הבלוג טיפול זוגי