ahazisraeli - הבלוג של אחז ישראלי

La Vie Est Belle

ספר קצת משוגע, עם ניחוח צרפתי חזק, על משפחה מוזרה קצת, מוטרפת, פנטזיונרית ברמות פסיכיות, ואני ממש יכול לדמיין את המבטא הצרפתי של הגיבורים, עם השפם העבות ותסרוקת שביל באמצע יחודית. ספר שכשקראתי אותו דמיינתי לי סצנות מקן הקוקיה ...

אחז ישראלי

11/04/2018


מכירים את המשפט: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"? שלום חנוך? נגד הרוח? סבבה.

אז בספר הזה שבא לי לספר לכם עליו וגם באיזה סצנה מסרט שראיתי לאחרונה, ועכשיו כשאני נזכר, גם קרה לי בתור ילד, אז גם ההיפך הוא הנכון. למה אני מתכוון? בתור ילד, אני זוכר שגלשתי לי על הגלגשת תופס בצינור השקיה שקשור לאחוריהם של האופניים של חבר שלי, וככה אנחנו נוסעים בפארק. והחבר מאיץ ומאיץ ונוסע מהר יותר ויותר, ולרגע אחד היתה לי תחושה עילאית, מלאת אקסטזה ואדרנלין. אני אפילו חושב שצרחתי מרוב אושר. ואז היא הגיעה. אבן. קטנה. ממש ממש קטנה. שם, באמצע השביל. ומכאן ועד להתרסקות כואבת עקובה מדם הדרך היתה קצרה מאוד. גלגשת! אתם לא יודעים מה זה? סקייטבורד נו? הוברבורד לזקנים? ומה אני בעצם רוצה להגיד? רוצה להגיד שלפעמים לפני התרסקות מוחלטת ישנו איזה שיא, פסגת אושר. והרי ככה אנחנו לא? חיים מפסגות לתהומות ולהיפך, לא ככה? אצל חלקנו המסלול יותר מתון, אצל חלקנו יותר תלול אבל ככה זה.

ועכשיו ... ציטוט, ציטוט על פסגת אושר:

"ואז פתאום ראיתי את אמא יוצאת משום מקום ומדלגת למרכז הרחבה עם יד אחת על המותן והשניה מושטת אל אבי ... הגיטרות השתלהבו, המצילתיים התפתלו בחיפזון, הקסטנייטות נקשו, הראש שלי החל להסתובב וההורים שלי התחילו לעוף. הם עפו, ההורים שלי ... הם עפו בתשוקה ובטירוף של תנועות מלובנות. אף פעם לא ראיתי אותם רוקדים ככה, זה נראה כמו ריקוד ראשון ואחרון. זו היתה תפילה בתנועה, זה היה סוף והתחלה כאחד".

פפפפ ....

עוצר רגע לנוח. איזה קטע הא?

אז מההההה? (אם קלטתם את האינטונציה, שאפו!)

מה זה הספר הזה בכלל? זה ספר שאין שום סיכוי בעולם שהייתי קונה אותו. אין מצב! לא בחנות ספרים, לא במיזם מימון המונים, אפילו לא הייתי מחליף אותו בספריה. ספר שרחוק ממני מרחק שנות אור. ספר צרפתי! צרפתי! ואני בכלל איך לאמר בעדינות, לא פרנקופיל נלהב. ובכל זאת ... הוא ישב אצלי על המדף, נכון? וגם לא הרבה זמן בניגוד לחבריו. איך זה קרה?

אז ככה ... גמד ענק, מכירים, נכון? זוכרים שספרתי לכם כבר על ספר שקבלתי במתנה מענקית לפני שנתיים. פה. אז עוד הפעם זה קרה. הברק כן הכה פעמיים. הגמדה שלי, בחורה מגניבה מרמת הגולן, בחורה שכבר הספקתי לפגוש ולהכיר באופן אישי. שלחה לי משלוח מנות מתוק במיוחד! מה מתוק? כזה!

28059533_1776805819031662_8025146589992221534_n 28166647_1776805932364984_5529939779574489671_n

בנוסף לכל המתוק הזה, היא גם פינקה אותי במכתב וספר. ספר צרפתי. היא המליצה על הספר בחום ואפילו כתבה עליו בעצמה (נשבע לכם שעוד לא הצצתי במה שהיא כתבה).

רצה הגורל, חשבון הבנק, והשתלשלות עניינים משפחתית והנה אני מוצא את עצמי אורז מזוודה בדרכי ללונדון עם הבת המהממת שלי. והספר, אפילו עוד לא נכנס אל בין הספרים האחרים ישב שם על המדף בולט כאילו דרש גם הוא להגיע ללונדון, למרות שהוא צרפתי. אז לקחתי אותו איתי וגמעתי את הספר בשקיקה שם על המטוס. והאמת היא שלא הופתעתי.

ספר קצת משוגע, עם ניחוח צרפתי חזק, על משפחה מוזרה קצת, מוטרפת, פנטזיונרית ברמות פסיכיות, ואני ממש יכול לדמיין את המבטא הצרפתי של הגיבורים, עם השפם העבות ותסרוקת שביל באמצע יחודית. ספר שכשקראתי אותו דמיינתי לי סצנות מקן הקוקיה, ממאחורי הסורגים, מהניצוץ. ספר עם דמויות צבעוניות וממש ממש לא קונבנציונליות. ספוילר קטן, המשפחה הזאת החזיקה אפילו ציפור אקזוטית גדולה כחיית מחמד, קולטים? מה נסגר איתכם צרפתים? אבל משהו הדביק את המשפחה הזו ביחד. למשהו הזה קוראים אהבה. אאווווווווו.

אז אם בא לכם ספר קליל, כיפי, לא ארוך, יושב בול על טיסה ואפילו לא ארוכה במיוחד, אז קחו אותו איתכם.

השם הוא: "ככה החיים יפים", הסופר הוא: "אוליביה בורדו" ואני הייתי אני.

IMG_0222

ואי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי רפרנס לשיר הבא של נינה סימון שליווה את הספר לכל אורכו.

embedded by Embedded Video