הסטוקרית

"מבצע כיבוש 'יעד שכן' יצא לדרך. וכישלון לא היה אופציה...ממש כמו הסטוקריות הפאתט מהאגדות, אלו שאורבות לאובייקט עוד בטרם הבין מה נחת עליו, גם לטרף הצעיר שלי לא היה שום סיכוי"

רביד גולדשטיין

20/12/2012


הכל התחיל כששמתי לב לתנועה חשודה ולא מוכרת בבניין; בבניין שבו כל הדיירים הם בני 200 ואילך, או זוגות, או זוגות עם ילדים, או זוגות חד מיניים, קשה להתעלם ממשהו חדש שקורה באוויר. כמו משב רוח רענן זה תפס אותי, והחסיר מלבי פעימה: בתפר שבין הקומה השנייה לשלישית, נתקלתי במוביל שאחז מקרר. מאחוריו השתרך לו בחור יפה תואר, גבוה ושרמנטי, שרק טרח להנהן לי ל"נעים מאד" חטוף ואגבי. "יששש!", חשבתי, "שברנו את הקרח, מחסום הרשמיות נפרץ. ועכשיו כל שנותר טמון ביכולת הפיתוי הפאם פאטאלית האולטימטיבית שלי - לגרום לו לחדור אליי לדירה".

בדמיוני כבר התחלתי לפתח את הפנטזיה ההוליוודית התורנית שלי: איך הוא ניגש אלי באסיפת הדיירים הקרובה, אחרי ששיתפנו פעולה במסגרת ועד הבית, עוצר אותי ולוחש לי: "איפה היית כל חיי? כנראה שאת הסיבה האמיתית למעבר שלי לדירה הזו".

אבל בדיוק אז, בעודי טווה את קורי סיפור סינדרלה הפרטי שלי, התעוררתי. וגיליתי על עצמי עוד פרט חדש. קצת מסעיר, מאד מדאיג. גיליתי שאני סטוקרית. וממש כמו הסטוקריות הפאתט מהאגדות, אלו שאורבות לאובייקט עוד בטרם הבין מה נחת עליו, גם לטרף הצעיר שלי לא היה שום סיכוי. תמיד בזתי להן, לעגתי וגיחכתי אל מול התופעה. והנה מצאתי את עצמי אחת מאחיותיי, ביום בהיר אחד. מבצע כיבוש 'יעד שכן' יצא לדרך. וכישלון לא היה אופציה.

וכמו בכל אתגר שאני נוהגת לקחת על עצמי, גם כאן לא טמנתי ידי בצלחת. הכנתי מבעוד מועד תכנית, מלווה באסטרטגיה שלא היתה מביישת את טובי מצביאינו. אולי זו "משחקי הכס" שהותירה בי חותם עמוק, וגרמה לי לעקוב מדי בוקר אחר תזוזותיו של הברנש פלוס תרשים זרימה. ידעתי מתי הוא מתניע את הרכב בדרכו לעבודה, מתי נטרקת דלתו בצאתו מהמפתן, וידעתי לאיזו שעה להתכוונן למחרת על מנת להפתיעו בברכת "בוקר טוב" לבבית, כזו שתפיל את לסתו ותגרום לו לחשוב עליי עוד שעות רבות אחרי.

בתסריט שלי אני מזנקת עליו בשעת בוקר מוקדמת ואנחנו נוסעים יחד אל עבר השקיעה. וקצת לפני התחנה שלי, הוא עוצר את הרכב, מסתכל לי עמוק לתוך העיניים ולוחש: "יש לי תחושה, שזו הולכת להיות נסיעה ארוכה מאד..לתוך חיינו המשותפים" ואז. בראשי. הוא נושק לי ארוכות.

חישבתי שאם המנוע מותנע בשעה שמונה וחצי, עליי לכוון שעון לרבע לשבע, במינימום. לא התעצלתי, השכמתי קום, התקלחתי תוך דקות, אספתי שיער יפה, התאפרתי קלות ועליתי על א'. לעצמי נראיתי מוכנה ואף מזמינה. ולקחתי זמנים. הצצתי בעינית. במשך שעה ארוכה. עד שהבנתי למרבה הבושה: פספסתי אותו. הוא יצא זה מכבר למשרד, והבוקר שלי הלך טוטאל לוס. אין סיכוי שאגיע בזמן לעבודה, אותה עבודה שמשלמת לי את שכר הדירה ובוחנת את שעון הנוכחות מדי בוקר. הייתי באיחור אופנתי של שלושת רבעי שעה, ועוד היד נטויה. טוב, חשבתי, לא זה מה שישבור אותי. סך הכל little set back, לא משהו לבכות עליו.

כשעברתי ברחוב דיזינגוף, שעד כה לא ממש סבלתי, הגדלתי לעשות ועצרתי לסקור כל מיני חלונות ראווה שבהן הבובות עטו שמלות כלה מאד מכוערות. כי אם כבר זה קורה לי – אותו יום מיוחל, עדיף שאתחיל לבחון מה יש לשוק הזה להציע.

ביום שבא אחרי כבר הייתי חכמה ומנוסה יותר. השעון צלצל בשבע ושלושים, זינקתי מהמיטה בשבע שלושים וחמש. הפעם גמרתי בלבי לנצח את השיטה. כמו חיילת מאומנת היטב הצמדתי את עיני לעינית שבדלת. וחיכיתי. בשקט. לטרף שיתקרב.

בשמונה וחמש דקות זה קרה. טריקת דלת הפרה את השקט שאחז בבניין. מרוב התלהבות זינקתי וכמעט שברתי אצבע ברגל. בעודי שועטת לחלל המדרגות, הבחור ההמום רק מצמץ לעברי בברכת "בוקר טוב" וסימן שאלה גדול חצץ בינינו. לא באמת היה לי משהו נבון להגיד, וכיון שמישהו היה חייב למסך את המבוכה, יצא לי בקול חלשלוש של עורב "אני יכולה טרמפ? פשוט הלך לי המצבר אתמול". "לאיזה כיוון את צריכה להגיע?" תהה. "איפה שתוריד אותי יהיה בסדר. אני רביד, אגב". נעים מאד", אמר העלם "דן". "נו משגע, כבר התקדמות" חשבתי בלב. "האמת שאני עובדת בהרצליה, כך שכל קילומטר שיחסוך לי אוטובוס – יקל עליי" "אני מגיע לרחוב המסגר". "נו, גם טוב". כך מצאתי את עצמי, נוסעת בכיוון הבדיוק הפוך מזה שהייתי צריכה באמת, מבלי שהכנתי נושאים אינטליגנטיים לשיחה ומבלי שהפסקתי לברבר כל הדרך. פתאום נזכרתי למה אלכוהול כה חשוב. פשוט כי אז את לא היחידה שמדברת שטויות.

"בבקשה. הגענו" אמר לי דן. מצמצתי כלא מאמינה. האם זה הרגע המיוחל? מתי הוא אמור לנשק אותי ולשאול איפה הייתי כל חייו? זה לא רשום לי בשום תסריט, הסצנה הזו שקורית פה עכשיו. בסרט שלי הוא לא משחרר אותי לנצח נצחים. איפה השקיעה שלי?

חפוית ראש לחשתי "תודה" וירדתי לאטי ברחוב המסגר. בתסריט שלי לא היה משולב קו 531 להרצליה שעד אותו יום לא הייתי מודעת לקיומו כלל. מגיל 16 לא העזתי לעלות על אוטובוס, מהפחד שאתפוצץ. והנה, עשרים שנה אחרי, אני שוב מוצאת עצמי כאחרונת עלובי החיים, מוטלת גלמודה במושב האחורי. כשבמשך כל הנסיעה מטרידה אותי מחשבה אחת בלבד. מוחי הקודר כבר הספיק לשכוח את הסוף ההוליוודי ואת ילדינו המשותפים שהיו עתידים להיוולד. התפללתי אך ורק לדבר אחד טוב שיקרה לי היום: שלא אפגוש אף אדם מוכר שיוכל לזהות אותי. על קו 531.

עוד מעולמה של רביד גולדשטיין:

>> מה עדיף, חברות בנות או בנים?

>> אולימפיאדת הנכים רגשית

>> אוף, למה אני לא גולד דיגרית?