נעלי גולדה

בצרוף היסטורי נדיר, הלווייתה של גולדה מאיר, ראש הממשלה התקיימה בירושלים, בדיוק כאשר כותבת הבלוג וחברותיה היו כמעט שבועיים בצבא. דמות המופת של מפקדת המחלקה, סג"מ דניאלה גרמה לכך שמחלקת הטירוניות היוותה את כוח הבנות המרכזי בכנסת בימים שלפני ההלוויה, ובמהלכה, והכל בחיוך דק ועם הרבה כבוד להיסטוריה, לגולדה, ולנעליים ולתיק שנקראו על שמה.

לפני ארבעים שנה בדיוק, ב 27.11.78 התגייסתי לצה"ל, וזה למרות שגם היום אני נראית בת 27.5, ומרגישה בת  17.5 ובכל זאת, אי אפשר להתווכח עם תאריכים ועובדות.

בניגוד לפסטיבלי הדמעות הנהוגים כיום, אז זה היה מאוד פשוט. התגייסתי עם מיקי, חברת ילדות, בת כיתה, שאחרי הטירונות הפכה ללא ספק גם ל"חברה לנשק". מיקי כמוני עשתה אף היא "שנת שרות" בין סיום י"ב לגיוס . קבענו בבוקר באוטובוס של שבע וחצי היוצא מנהלל לחיפה, לבד, כן לבד!  עלינו על האוטו, כל אחת מכתיפה את תיק החפצים אותו היינו מורגלות לשאת, מ"שנת השרות" ואליה אחת לשבועיים, והתייצבנו ב"לשכת הגיוס" בחיפה. לא הבנו מה כל החגיגה מסביב, הבכי, הדמעות וההתרגשות, הרי עוד יומיים ממילא נצא הביתה.  עלינו לאוטובוס, ועד מהרה הגענו ל"תל השומר".

זכינו לעשות גם את "שרשרת החיול" יחד, "מספרים אישיים"  עוקבים, זריקות, מדידת מדים, ובסוף יום ארוך, הגענו ל"בה"ד 12". למרות כל המיונים, השלשות והחמישיות שסידרו אותנו, על מגרש המסדרים, מצאנו את עצמנו בלילה שכנות, מיטה על יד מיטה, בחדר שהכיל כעשרים בנות . חצי מהבנות בחדר ובמחלקה כולה היו  "צעירות" ו"עירוניות" וחציין האחר כמונו, בנות מושבים וקיבוצים, אחרי "שנת שרות", בוגרות ומנוסות.

נחמד היה "לחדש ימינו כקדם", כמו בשנות בית הספר היסודי, הולכות יחד למקלחת, יושבות יחד בחדר האוכל, חולקות שמירות, מטווחים, צחוקים, חוויות, חברויות, וגם רגעים מלחיצים, בכל זאת, צבא!

New Doc 2018-11-18 23.30.02_3_1024x663

על סמלת המחלקה והמ"כיות  כבר הרחבתי בפוסט אחר. למרות שטרטרו אותנו, וניסו לשבור את רוחנו האיתנה, בשכל הישר הבנו שהן בעצם בגילנו, ורק התגייסו במועד, אז מה הן כבר יכולות עלינו? אבל לא עליהן אספר הפעם, אלא על שתי נשים מרשימות אחרות.

האחת, היא מפקדת המחלקה, המ"מ, סג"מ דניאלה, שבאמת התאהבנו בה. בחורה משכמה ומעלה. כנראה שלא רק אנחנו חשבנו כך, אלא גם מפקדת הבסיס, אבל בל נקדים את המאוחר. ולפני שאעבור לדמות השנייה, ולשבת השנייה שלנו בצבא, אספר בקצרה על השבת הראשונה.

ברור שיצאנו הביתה בשבת הראשונה, מתודרכות ע"י המ"מית  מה אסור ומה מותר. מרוב צייתנות, רק במרכז הכפר, העזתי לפתוח את רוכסן המעיל ולהסיר את הכומתה מהראש, מניחה שלא דניאלה, הסג"מ, ולא המ"צ יבואו לחפש אותי, במרחק שנשאר לי לצעוד משם ועד בית הוריי.

בשבת השנייה בטירונות, הופיעה בחיינו האישה השנייה, והמרשימה לא פחות, גולדה! גולדה מאיר, ראש הממשלה כמו שנקראה אז ולא "ראשת", כי היא באמת היתה ראש. הופעתה הפכה למוחשית ביותר מרגע לרגע. אם עד אז הכרנו אותה ממסך הטלוויזיה, כמו רבים מכם, או מנוכחותה הסימבולית עת תרגלנו את נעילת הנעלים המזעזעות שהיו חלק מ"מדי הא' " בצעידות האין סופיות, ובתרגולת הידועה והדי מרכזית בטירונות "הייתן תוך 10 דקות על א' על מגרש המסדרים". הנעלים, "נעלי גולדה" קיבלו את שמן לכבודה עוד בחייה, וכנראה נולדו יחד איתה. גם התיק השחור, מהדגם הסבתאי אותו נשאה, ליווה אותנו בפקודה עד סיום השרות, הוא ואין בלתו.

golda.2_1024x702

וככה, בצרוף מקרים מיוחד, שההיסטוריה זימנה רק לנו, במוצאי השבת בה נשארנו בבסיס, בערב לאחר ביקורי ההורים, נקראנו למגרש המסדרים, בהתחלה חשבתי שאולי יש כאן איזה התגייסות של הסגל לאפשר לנו להוריד את כל הקלוריות שהעלינו במהלך הביקור, כשהררי קלמנטינות הממתקים והעוגות עוד נשארו תחת המיטות. אבל אחרי עוד תרגול ת"ס ותס"ח , כשסג"מ דניאלה מובילה אותנו בעוז, הגיעו גם מפקדת הבסיס ועוד כמה בעלות דרגות על הכתפיים, הבנו שכנראה מתבשל משהו יותר רציני, בעיקר, כי היינו המחלקה היחידה שצעדה ככה, מתוך 1200 טירוניות, וגם לרבות מהן הביאו קלמנטינות ועוגות.

בשלב מסוים נעמדנו, וקיבלנו את הפקודה מהסג"מ דניאלה:" גולדה מאיר, ראש הממשלה, נפטרה, הלווייתה תערך באחד הימים הקרובים בירושלים, ואנחנו עולות עוד הלילה לכנסת להוות את משמר הכבוד " אתם זוכרים, בשביל כבוד צריך לעבוד. בתור התחלה, החליפו לנו את סמל הט' הטפשי מהכומתה לסמל של "חיל כללי", גם תגיות כתף נתנו לנו , כך שחוץ משרוך הדרכה ירוק ודרגה על השרוול, כבר נראינו ממש כמו המ"כיות, קידום, לא?

עוד אמרו לנו שבירושלים קר, ממש קר. ואנחנו צריכות להופיע ב"א' טקס", שהוא לא מכנסיים, אלא חצאית, ומעיל ניילון מהדגם הישן (ולא "דובונית"כפי שקיבלנו בסיום הטירונות) שהוא לא כל כך מחמם, אבל "תיקני" לכן כדאי שנתארגן ונגרוב שני זוגות גרבי ניילון תחת החצאית .

הקפידו שנשאיר את החדרים מסודרים,שטופים ונקיים, כי מי יודע לכמה זמן נעדר, והדרך רחוקה, וכל הקלמנטינות והעוגות חולקו בצער רב למחלקות האחרות. נתנו בידי כל אחת מאיתנו שקית עם כמה מצרכים ל"ארוחת בוקר", "מסדר יציאה" בשתיים בלילה על יד האוטובוסים, כשמפקדת הבסיס בודקת שאין פגם בהופעתנו, ואין אף שערה סוררת בשער ראשנו. הצדעה אמיצה שלה לסג"מ דניאלה אהובתה, אהובתנו, טפיחה על השכם, ויצאנו למשימת חיינו, שהחלה בהשתרכות לילית ארוכה לירושלים. לקראת בוקר, הגענו לכנסת, עוברות דרך שער הכניסה הראשי כיאה לפמליה מכובדת, סוחבות את עצמנו לאורך כל רחבת הכניסה ל עד אולם הספורט של "משמר הכנסת",  שהוקצה לנו לשהייה והתארגנות. למען הדיוק ההיסטורי, גם קורס מ"כיות יצא איתנו למשימה , אבל להם לא היתה סג"מ דניאלה, ולכן ללא ספק, היינו הכוח המוביל, שלא לומר "מחלקת החוד".

New Doc 2018-11-18 23.30.02_4

מה אגיד לכם, קר בדצמבר בירושלים, ממש קר. חלק מהבנות השתבללו ונתכרבלו בתוך עצמן, ולא זזו, ואילו סג"מ דניאלה, פקדה : "אחרי", וחלקנו הלכנו אחריה. ככה זה, בנות לחלוצי העמק, נחלצנו לחלץ את סג"מ דניאלה מכל לחץ ומצוקה. המשימה העיקרית היתה סדרנות והכוונת הקהל שבא לחלוק כבוד לארון שהוצב ברחבה. מיקי חברתי ואני הבנו שכוחנו באחדותנו, ונצמדנו אחת לשנייה, תרתי משמע, גם כי אין כמו "חברה מאותו הכפר" וגם כי ממש היה קר. נו, מה תגידו אם אגיד לכם ששמחנו שאוטובוסים שעצרו בתחנות ההסעה להוריד נוסעים, האריכו את עמידתם, כי יכולנו להתחמם מהעשן החמים והריחני ששחררו אגזוזיהם. וכשאזרחים מודאגים שאלו בחמימות : "לא קר לכן?" עשינו פרצוף של "פאסון", וענינו: "מה פתאום?, אנחנו בסדר!" (נהלליות, אמרתי?)

עד מהרה, בחרה סג"מ דניאלה את הנבחרות מבין הבנות לצורך המשימה המיוחדת, תרגול הצעידה הטקסית לפני הארון מתוך משכן הכנסת לקומנדקר שחיכה בחוץ. תחת מסדרונות השלטון, בלי בלמים ובלי איזונים, ביצענו פעם אחר פעם בקור מקפיא "צעידת אבל" איטית ומדודה עם זר גדול ודמיוני בין הזרועות, סטופר, רס"ר נבחר וקצינה מיוחדת, שקצבו את צעדינו שוב ושוב. עוד חזרה ועוד חזרה. בחזרות, היה רק קר. ברגע האמת, גם ירד גשם שוטף, מהסוג הצידי והמצליף, והזרים היו כבדים מששערנו.(אתם יודעים, קשה באימונים, קל בקרב!)

golda

היינו שם כמה ימים עד שהמשימה נגמרה. נכנסות ויוצאות בתוך הכנסת ומרחביה כמו בתוך ביתנו, לומדות את כל רזי השלטון. ובעיקר את המקומות בהם היו תאי שרותים מחוממים כדי להפשיר את גופנו. אני לא זוכרת שישנתי, או שאכלתי, אני בעיקר זוכרת שעות הזויות, קור מקפיא וממלכתיות יתרה. אין ספק שייצגנו בכבוד, וכאשר סג"מ דניאלה הסתכלה עלינו בהערכה, הבנו שקנינו את עולמנו.

אפרופו קנייה, כמו גם "מנעמי השלטון" באחד מהרגעים הבודדים שבהם עזבתי את חברתי מיקי, בטח לצורך עוד קריאה של הסג"מ, היא זכתה לתהילת עולם, או ליתר דיוק לכוס שוקו חם במזנון הכנסת. ודאי תשאלו איך וכיצד?  אחד מנושאי הארון היה אלוף מנהלל, ואילו חבר נהלל אחר, היה חבר כנסת, שניהם נפגשו במהומה הגדולה שהתרחשה בהיכל ביום ההלוויה,  וישבו לשוחח במזנון הכנסת.  הם קלטו את מיקי  בזווית העין, והזמינו אותה לשוקו חם.  ככה זה, יש דרג… מעניין מה היה קורה לו סג"מ דניאלה בכבודה ובעצמה היתה רואה את זה?

האמת, למשימה  הזו היו מבחינתנו כמה יתרונות:

עסקנו במשימה אמיתית, ולא בעוד "הנפצות" בבסיס מהסוג שממציאים בשביל טירוניות, הכולל מגרפות, אבק על המשקופים, פילים בקנה ותורנויות מטבח. כתוצאה מכך, גם חסכנו את כל התמונות הדביליות עם סיר, מצקת ומסננת.  התג והסמל החדשים שקיבלנו, גרמו לנו לחוש שנפתח לפנינו מסלול קידום מטאורי, בסופו של דבר, שתינו סיימנו את השרות כקצינות.  זכינו לראות את "הממלכתיות בפעולה", חוויה מרגשת לילדות שלפני פחות משבועיים עוד היו אזרחיות, ומעל הכל זכינו להוקרת אמת מסג"מ דניאלה, מושא  הערצתנו , ששיבחה בחום את עמידתנו האיתנה בקור. טוב, מיקי גם זכתה לכוס שוקו חם.

והכי חשוב, זכינו לקשר אמיץ עם "נעלי הגולדה" שלנו, אחרי הכל, כמה חיילות זכו ללכת ב"נעלי גולדה"  אחרי גולדה, בגשם צידי מצליף ושוטף, על רחבת הכניסה לכנסת עם זרי אבל כבדים על ידיהן בקצב של שישים צעדים בדקה, לבושות במדי "א' טקס", כשהן פחות משבועיים בצבא?

____________________________________________________________________

תמונה 1-התמונה השנייה שיש לי מהטירונות, מיקי, אני וחברות אחרות לחדר ולהרפתקה.

תמונה 2-עבודה של האמן חנוך פיבן המנציחה את דמותה של גולדה מאיר, תוך שימוש ב"נעלי גולדה" זו אחת התמונות היחידות שמצאתי בהן ניתן להתרשם ממראה הנעל.

תמונה 3-כותבת הבלוג (אמנם בסנדלים) אבל עם הרבה "תיקי גולדה" שחורים, וכומתה על הראש

תמונה 4-צילום של הלווית גולדה יוצאת מהכנסת. הצלם דוד רוניבגר, לע"מ, מתוך פרסום של "דבר ראשון". אני יודעת איפה המיקום שלי בתוך החיילות הצועדות. מעניין אם אתם תצליחו לזהות.

ותודה קטנה נוספת. יש לי חברה, שלא אציין את שמה המלא, אומר רק שקוראים לה ענת, שכל שבוע, היא ממהרת לקרוא את הפוסט ומשגרת לי תיקוני כתיב וסגנון קטנים, שלמרות ההגהה הקפדנית, חמקו מעיני, כדי שאוכל לתקן בעבורכם. המון תודה!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.